אפוקליפסה: פרק רביעי

אני לא יכולה ממש להצביע על הרגע בו הבנתי שהוא פה, הנער בעל העיניים השונות, פשוט הבנתי שהוא פה, בדיוק כמו שאני יודעת מתי על-טבעיים אחרים נמצאים ומתי הם סתם אנושיים.
משהו בחדר פשוט השתנה, האוויר, ההילה של המקום, ואולי פשוט הרחש של האנשים היה מה שהסגיר אותו, אבל הוא לא היה כמו יצורים אחרים, לא היה משהו שסיווג אותו, אני לא ממש יכולה להסביר את זה, אבל זה כמו שכאשר עומד מולכם ערפד, אתם יכולים לזהות אותו, לרוב, יש להם תנועות כמעט זהירות, כאילו הם מפחדים שהם ישברו, אבל הם לא נשרפים בשמש, הם פשוט קצת אלרגיים אליה, כדור אחד נגד אלרגיות או זריקת אדרנלין והם בסדר גמור, אולי אפילו מצוין, הוא לא היה כמוהם, הייתה לו הילה משלו, משהו שפשוט צעוק שהוא זן משל עצמו, ואם לומר את האמת, היה קל להאמין בזה, הוא לא נראה כמו שום דבר שנתקלתי בו בחיי.
לא הלכתי לעברו ואפילו לא הסתכלתי עליו, פשוט נעמדתי מול המראה והסתכלתי על עצמי, בדקתי שאני עדיין אני, שהעיניים שלי עדיין כחולות וששערי עדיין שחור כלילה, בימים האחרונים, המראה שלי הוא הדבר היחיד שאני בטוחה בו, מחשבותיי כבר לא שלי, חלומותיי, ובכן הם טריטוריה לא מוכרת, וסביבתי, כל-כך זרה לי שהיא כמו מוחי, בשני המקומות אני צריכה עזרה בשביל למצוא את עצמי.
"התגעגעתי." קולו שולח צמרמורת במעלה גבי, הצמרמורת מדאיגה אותי, אבל אני לא יכולה ממש לומר למה.
"לא כל-כך." אני אומרת, ומסתובבת ללכת, אני שונאת אותו, אבל אני לא יכולה להסביר מה בו גרם לרגשות הללו להתעורר בי, הוא מפחיד אותי, בזה אני בטוחה, משהו בו פשוט צועק שהוא יגרור אותי לגיהנום, יכבול אותי בשלשלאות ואני אמצא את עצמי נרקבת שם.
אני כבר כמעט בדלת כאשר ידו מונחת על כתפי והוא עוצר אותי.
אני מרגישה כיצד העולם קופא, לא מאט, אלא ממש עוצר, אנשים קופאים באמצע נפילה, או באמצע עיטוש, ואני, ובכן, אני לא.
"למה לי לרצות לעשות דבר נורא לפרח יפה שכמוך?" הוא שואל, ומניח את ידו על הלחי שלי, הוא משנה את כל חוקי המשחק ואני לא בטוחה שאני מבינה יותר כלום.
"משום שפרחים תמיד נובלים, לא חשוב כמה יפים הם." זה היה ציטוט של אבי, לא הכרתי אותו טוב במיוחד, אך זאת אני זוכרת, אימי תמיד קראה לי פרח יפה ואבי תמיד ענה לה כך, הם היו הפכים, אימי ואבי, אך מה אתם יכולים לצפות ממכשפה ושד?
"את הפרח היפה ביותר בארוגה ואת תחיי לנצח." הוא לוחש ומחייך, יש לו חיוך יפה, וזה מה שמדאיג אותי יותר מכל.
"ואתה צפרדע יפה." אני עונה, ומחייכת גם אני, לא חושבת מעבר לכך, יודעת שאני רוצה לשמור את שורת המחץ לסוף.
"באמת?" הוא שואל ומרים גבה, חיוכו עדיין שם, ואני חייבת להודות ביום רגיל, הוא היה כובש אותי השנייה, אך היום אין לי כוח למשחקים מסוכנים, ואיזה משחק יכול להיות מסוכן יותר מלאהוב את הבלתי נודע?
"אתה צפרדע יפה ואתה יודע מה אומרים עליהן?" אני שואלת אך זו שאלה רטורית."ככל שהן יפות יותר, אך הן מסוכנות יותר." אני מסובבת אליו את גבי, אך עיניי עדיין נמשכות אליו, אפילו כאשר אני לא רואה אותו.
"ואתה יקירי, הצפרדע הכי יפה שיש."