אפלה בהירה פרק 12: להתראות

"עליכם להגיש עבודה לעוד שבועיים בנושא שלמדנו היום" קולה של גברת איירף, המורה שלי נשמע לי מרוחק, נשמעו קריאות התנגדות מכול עבר עוד לפני שגברת איירף סיימה את המשפט. הצלצול הצורם נשמע, ומיד אחר כך הכיתה התרוקנה. נשארתי לשבת במקומי, כי ידעתי מה מצפה לי שאני יגיע הביתה, בדידות, ריקנות, לא אמא או אבא שישאלו אותי לשלומי, או שיעזרו לי בשיעור הבית שלי, רק שקט, זה מה שמחכה לי, אז אין לי מה למהר, גברת איירף ניגשה אליי "אתה בסדר פיטר?" היא שאלה. "כן, בטח" עניתי לה, וקמתי ממקומי לכיוון הדלת. "פיטר, אם אתה צריך עזרה אתה תמיד יכול לפנות אליי" היא אמרה בקול רך ככול האפשר, הנהנתי ויצאתי מהכיתה. לצערי הרב אני אפילו לא גר רחוק מבית הספר, כך שאין לי תירוץ למשוך את הזמן. הגעתי לביתי המתפורר ופתחתי את הדלת, למירב הפתעתי אמא שלי ישבה שם, ולא רק היא אלא גם איש מבוגר בחליפה, איש עסקים. "פיטר חמוד, בוא תכיר את אדון ברט" אמי אמרה בקול מתקתק, זה היה הרגע המוזר ביותר בחיי. התיישבתי לידו, הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש. הוא הסתכל אליי, יכולתי לראות את פניו, אבל לא את עיניו, הוא הרכיב משקפי שמש עבות. "תגיד פיטר, מתי בפעם האחרונה אכלת משהו?" הוא שאל אותו, הקול שלו היה נמוך ומחוספס "אתמול בבוקר" עניתי לו, הבנתי כבר מי הוא, ומה הוא עושה פה. "פיטר אני יכול לראות את החדר שלך?" הוא שאל. "אין לי חדר, יש לי מזרון" אמרתי לו והצבעתי על המזרון הישן שעליו אני ישן כול לילה, הוא הנהן באיטיות. "פיטר, מה היה הדבר האחרון שאכלת?" הוא שאל, אבל הפעם הוא דיבר יותר באיטיות והסתכל אל אמי שאמר את זה. "חתיכת לחם" עניתי לו. "פיטר רובלר, אני אצטרך לדבר עם שירותי הרווחה ולראות מה עושים איתך, מכיוון שבתנאים כאלה אתה לא תוכל להמשיך לחיות, אתה תעבור לפנימייה באופן זמני" הוא אמר והסתכל אל אמי במבט נוקשה. "ואיתך גברת רובלר" הוא נעצר. "אנחנו נראה מה לעשות" הוא נעץ מבט קר ואכזרי באמי "פיטר, אני מחכה לך פה, יש לך חצי שעה לאסוף את כול החפצים שלך" הוא המשיך להסתכל אל אמא שלי בזמן שדיבר אליי. "מחכים לך חיים חדשים פיטר, התחלה חדשה."