ארבעת היסודות | אדמה – הקדמה

הבניין האפור בקצה רחוב המגורים העלוב היה חסר שלט, אך הקולות שנשמעו מתוכו הבהירו היטב להולכים והשבים המועטים מה מהותו.
אנשים פשוטים שמיהרו לביתם חלפו על פניו בלי להקדיש תשומת לב למתרחש, אוטמים אוזניים, עוצמים עיניים וממשיכים בחייהם כרגיל כשהזמן חולף לו על פניהם בלי שירגישו, לעומת זאת בשביל האנשים שנמצאו בתוך הבניין האפור עצר הזמן כליל, ואולי, לא ימשיך עוד לעולם.
דניאל נעמד מול הבניין כאשר המחשבות המדכאות האלו רצות בראשו וחיכה, הוא עדיין לא ידע למי אך הוא ידע שהוא צריך לחכות.
כאשר עברו מספר דקות מורטות עצבים, דניאל כבר חשב שמי ששלח אותו טעה, זה יותר מדי זמן בשביל ה- סימן. אבל הסבלנות השתלמה לבסוף, ה-סימן הגיע בצורת נערה בעלת שיער חלק ושחור כפחם, היא הביטה עליו עם עיני הדבש הגדולות שלה מחלון הקומה השנייה בעניין רב, ולחשה "תוציא אותי מכאן, בבקשה" לאחר רגע הוא ראה שתי אחיות גוררות אותה לתוך החדר בעוד היא נאבקת בהם כדי להמשיך להסתכל עליו.
הוא חייך לעצמו חיוך קטן והוציא מכשיר קשר שחור מתוך הכיס "איתרתי אותה" הוא לחש למכשיר, התשובה לא איחרה מלבוא "תביא אותה במהירות האפשרית".
דניאל לקח נשימה ארוכה והתקדם לעבר דלת הבניין האפור והמדכא.
האחות בלה שנאה לעבוד ב"מוסד", בית המשוגעים שהחזיק את כל המשוגעים חסרי השם והמשפחה, אך לא הייתה לה ברירה היא הייתה חייבת למצוא דרך להאכיל את שני הילדים שיש לה בבית, במיוחד כשהיא גידלה אותם לבדה מאז שבעלה הארור עזב אותם.
המרירות שלה השפיעה על המטופלים שממילא היו מדוכאים, היא התקרבה לבלק, שקיבלה את שמה בעקבות השיער השחור שלה, וגררה אותה ביחד עם אחות נוספת מהחלון בחשש שהיא תשים קץ לחייה, לא שהיה אכפת לבלה במיוחד מחייהם של המשוגעים, היא פשוט לא רצתה לאבד את העבודה בגלל שמישהי התאבדה במשמרת שלה.
"בלק" היא קראה אליה באגרסביות, הנערה בעלת השיער השחור אפילו לא הסתובבה למשמע השם, "בלק" היא צרחה באוזנה, הנערה עדיין הביטה אל עבר החלון.
"תני לה זריקה" נבחה בלה על האחות השנייה, כאשר פעמון הדלת נשמע מצלצל בכל רחבי הבניין. הפעמון צלצל מדי כמה שנים, כאשר הובא מטופל חדש אל ה"מוסד".
בלה הסקרנית מהרה לכיוון הכניסה ונעצרה בסמוך לקיר הצמוד למדרגות שהסתיר אותה מעיניו של מנהל ה"מוסד" מר ווילאמוס.
מר ווילאמוס, גבר מזוקן ומרשים בגיל העמידה נעמד מול דלת הכניסה והעביר יד על שערו המלבין, הוא יישר את חליפתו האפורה ופתח את הדלת, עיניו הכחולות עברו ברפרוף על האדם שעמד חיוך בכניסה.
עיניו האפורות התבוננו על מר ווילאמוס מתוך פנים חיוורות, שערו הזהוב התנופף קלות ברוח הקרירה והוא לבש חליפה מחויטת שחורה שישבה על גופו בשלמות.
מר ווילאמוס הרים גבה בהפתעה "כיצד אני אוכל לעזור לך מר…?"
"דניאל, רק דניאל" הוא לחץ יד למר ווילאמוס שהחווה לעבר פרוזדור הכניסה, אך דניאל נשאר עומד בדלת.
"יש אצלכם קרובת משפחה שלי, באתי לקחת אותה" הוא פסק, אין לו זמן לבזבז על גינוני נימוס, הוא חייב לקחת את הנערה ולהסתלק משם לפני שהם יקלטו מי הוא באמת.
"ומי היא קרובת המשפחה שלך? אתה יודע שאני צריך מסמכים מזהים" דניאל הושיט לו מסמכים מכיסו עם תמונת הנערה שראה בחלון, הבוס הספיק לשלוח את המסמכים ממש מהר הפעם, זה לא לקח יותר מכמה שניות עד שהמסמכים הגיעו לכיסו.
"בלק" אמר מר ווילאמוס, בלה התנשפה בהפתעה וקיללה את עצמה על זה באותו רגע, כי דניאל הבחין בה ושלח לעברה מבט חודר וחושף, היא ברחה בחזרה אל החדר של בלק בדיוק ברגע שבו האחות הנוספת עמדה לתת את הזריקה לנערה.
"עצרי" היא צרחה ודחפה אותה בכוח אחורה. האחות קיללה חרישית את בלה ויצאה נסערת מהחדר.
בלק הרימה עיניים מבולבלות לבלה, אך בלה רק ברחה מהחדר במהירות כאשר שמעה צעדים מתקרבים.
דניאל נכנס לחדר כאשר מר ווילאמוס הולך אחריו בתמיהה, מעולם לא באו לקחת מטופלת מבית המשוגעים שלו, מעולם. בלק נעמדה וחייכה אל דניאל בעדינות, כאילו היא מכירה אותו כבר שנים, "לקח לך זמן, אבל הגעת" אמרה בקולה הדק, הוא חייך אליה בחזרה והושיט לה את ידו שנלקחה ברצון "הגיע הזמן ללכת, היגניס"