ארבע כוכבים-1

עמית הביטה בחלון השמש כמעט שקעה, והרוח פיזרה את שערה החום השמש האירה עליו וגרמה לצבעו לההפך לזהוב. עינייה השקדיות חיפשו אחר דבר מה. הן חיפשו אחרי הפרחים. האביב עמד להיכנס והפרחים החלו לצמוח. אך עמית הקטנה לא הבינה את המתרחש. היא צחקה וזרקה את הבובה אך היא לא חשבה שהבובה יכולה להרעיד את האדמה, רחש עבר ביסודות הבית ואז צווחה, זאת הייתה אימא היא רצה אליה וחטפה אותה היא הגנה עליה כמעין כערה. כשהבית החל להטמותת עמית הקטנה לא הרגישה בדבר, ופה של אימה הגן עליה, אך אימא הרגישה זאת. היא הרגישה את חתיכות האבן ננעצעות עמוק בבשרה, היא הרגישה את חייה חולפים מעל פניה אך היא ידעה, שחייה של ביתה חשובים מכל דבר. הרעד נפסק, אך היא היתה כבר מוטלת על הרצפה, שברי החלנות כיסו אותה, ודמעות של עמית ניקבו בה. היא שלחה את ידה לעמית ולחצה אותה, עד שהרפתה. עמית צעקה אך קולה הידהד בחל הבית, מעולם כולה לא היה כל כך חזק.."אבא?" היא ניסתה בשנית. היא לא הבינה מאומה אז ניגשה לאמא ונישכבה לצידה היא עצמה את עניה ונתנה לרוח לנשוב על עורפה.
* * *
"מישהוא פה?!" היא שמעה את קולה של סבתא. היא קמה ורצה במורד המדרגות היא קפצה עליה בחיבוק וסבתא חייכה חייוך עצוב.
* * *
"עמית מזל טוב יום הולדתך ה12." עמית חייכה. היא פתחה את עטיפת המתנה רובן היו זהות, שרשראות. אך היא שמחה בכולן. היא חייכה לכל חברותיה, וכמובן לא שכחה להודות לסבא וסבתא. הם גידלו אותה מאז רעידת האדמה. והם היו כמו הויה. מהוריה הזיכרונות נמחקו כלא היו. כאילו חמש שנים מחייה נעלמו. הדבר לא הציק לה. היא התיישבה על יד נויה חברתה הטובה. הן דיברו אך אז כאב ראש תקף אותה, היא אחזה בו בחוזקה, העולם היטשתש היא ראתה דמות של אישה מוטלת אך היה לה קשר לדמות, היא הרגישה דקירה עזה בפרק קף ידה. היא החריכה את ענייה להיפקח על פרק קף ידה היא גילתה משהוא מוזר.