החתול הסופר
המשך יבוא, אם אהבתם.
אני כל-כך אוהב להשאיר בנקודות מותחות!
אז אהבתם?

ארן סילבר (ספר 1, פרק ב')

החתול הסופר 10/01/2012 642 צפיות אין תגובות
המשך יבוא, אם אהבתם.
אני כל-כך אוהב להשאיר בנקודות מותחות!
אז אהבתם?

זמן: ה-4 במרץ, 1762.
מקום: בניין נטוש.

שני רגעים אחרי שנעלתי את הבריח האחרון, הרגשתי שסכין דקרה אותי בלבי. שכחתי את הדלת האחורית! לא היה זמן. 'ההוא' התקרב והתקרב, וכל צעד שדרך, כאילו דרך על לבי. תחושת אימה אחזה בי. זה היה מוזר, לחשוב שהנה הגיע הרגע שבו הכל ייגמר. הרגע שבו כל שנותיי יהפכו לבשר קרוע ודם. הרגע שבו, אני אוכיח את עצמי בפעם האחרונה. הדופק שלי התחיל לעלות, ולרגע אחד החסרתי פעימה. נשמעה דפיקה רועשת במיוחד על הדלת. 'ההוא' דפק על הדלת. עוד דפיקה ועוד דפיקה… הקרש החל להיסדק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
זמן: ה-4 במרץ, 1762.
מקום: מאחורי הדלת של הבניין הנטוש.

הריר הצמיגי והמבחיל של 'ההוא' עזר להתיך את הדלת והבריחים. 'ההוא' דפק עם כפות רגליו הענקיות על הדלת, בעודו שואג ורותח מזעם. 'ההוא' לא היה אנושי. 'ההוא' אפילו לא היה דומה לשום דבר כמעט. חוץ מדבר אחד. התקרה החלה גם להיסדק, וסלעים, גושי אבן וחצץ מפוררים ירדו ממנה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
זמן: ה-4 במרץ, 1762.
מקום: בניין נטוש.

לא ידעתי לתאר במילים את הפחד שאחז בי. כל דפיקה, כאילו פטישי ענק הלמו בראשי. הקרש נסדק לשני חלקים, ושישה מתוך שבעה בריחים התאדו מהריר הצמיגי והחומצי של 'ההוא'. עוד דקה אחת נותרה. עשיתי את הדבר היחיד והיעיל שנותר לעשות: התחלתי לחפש חפצים. את הפגיון לקחתי כבר, הבקבוקון! רצתי אל חדר השינה המאובק והרמתי את הבקבוקון עם מכסה הארד. הסרתי את הפקק ושתיתי את תכולת הבקבוקון. הרגשתי חזק מאי פעם. הרגשתי שאני כל-יכול. לא פחדתי מכלום. אף לא מ'ההוא'. הבריח האחרון התאדה, והדלת נשברה בשאון אדיר וקורע אוזניים. לראשונה ראיתי את 'ההוא'.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך