ארץ בני האלמוות – חלק שני <:

ברון הסתובב אל מחוץ לארמון וחיפש אחר קאלין בדאגה.
דבר ראשון הלך אל האגמון, שם שלושתם נהגו לבלות ביחד שעות כשהיו ילדים קטנים. הדרך הייתה מעט ארוכה, ואף מסורבלת, אבל זו הייתה עוד סיבה לקסם שהיה בו. זה היה גן העדן הפרטי שלהם. רק הם ידעו על קיומו, והקפידו לשמור שזה יישאר כך.
כאשר הגיע ראה את קאלין יושב על הדשא הירוק שכיסה את שטח שפת האגם, משעין את גבו על הסלעים העגולים הגדולים ומקפיץ בסדר קבוע חלוקים מידו על פני מי האגם.
" לא צריך להיות אח שלך כדי לדעת שקורה איתך משהו." ברון ניגש והתיישב לידו, מביט באגם שמדי פעם אבנים קטנות קופצות אליו, יוצרות אדוות במים ומשמיעות רעש קליל ומרגיע.
קאלין לא ענה, רק המשיך להשליך את החלוקים לאגם.
" אתה יכול לספר לי." הוסיף לומר והביט באחיו. קאלין הפנה את מבטו לעברו במבט כבד.
" אין יום שאני לא חושב עליה, ברון." השיב קאלין בעגמומיות, " ואין יום שאני לא תוהה מה יקרה אם היא תכנס מבעד לדלת פתאום."
" כבר עברה שנה," אמר ברון, " אתה לא חושב שהגיע הזמן לעבור הלאה?"
" ולבגוד בה?"
" היא לא נמצאת כאן, קאלין, לא תוכל לבגוד בה."
" ככה אני ארגיש."
" אני יודע שאני לא בדיוק האדם הנכון לומר את זה," ברון היסס לרגע בדבריו, קאלין הסתכל עליו במבט שאומר "אתה יכול להגיד לי". הוא נשם נשימה עמוקה, " אבל אולי כדאי שתקבל את העובדה שהיא לא תחזור?"
קאלין שתק.
" אני מצטער." אמר לבסוף ברון, קם והלך.
קאלין עצר אותו בהפתעה, " לא, אני מצטער."
ברון עצר מללכת והסתובב לכיוון אחיו.
" אתה צודק." הודה, " נראה שהגיע הזמן לעבור הלאה."
ברון חייך, אך מיד חזר להבעתו הריקנית והסיט את מבטו באי נעימות.
קאלין נעמד, ושניהם עמדו מול האגם בשתיקה מביכה וממושכת.
" אני מסכים לעבור הלאה." אמר קאלין, " אבל אני חייב להיות בטוח שאני עושה נכון."
" איך תהיה בטוח?" שאל ברון.
" אני הולך למצוא אותה." ענה.
ברון הביט בו ונאנח.
" כבר חיפשנו בכל מקום." השיב אליו בחוסר תקווה וייאוש.
" טוב, אולי לא חיפשנו טוב מספיק?"
" איפה אתה רוצה לחפש? בקרקעית האגם? למעלה בשמיים? מתחת לאדמה?" שאל בזלזול מועט.
" לא איפה. איך." קאלין הסתכל אליו במבט שהסגיר את הרעיון שנרקם בראשו באותו הרגע.
" לא. לא, לא, לא, לא." ברון קטל את ההצעה של אחיו בצורה חד-משמעית, " אתה יודע שאסור לי להסתכן בקטע הזה."
" ברון." ביקש קאלין.
" מה אתה מנסה לעשות? לפני כמה ימים לא עזבת אותי במנוחה עד שהתחייבתי להפסיק ולא לחזור לזה שוב." התפרץ עליו בזעם.
" רק הפעם." הבטיח קאלין, " תעזור לי למצוא אותה, בבקשה."
ברון היסס בהחלטתו, כי ידע שמה שהוא עומד לעשות אסור ואם לא יהיה זהיר מספיק גורלו יהיה מר.
" רק בגלל שאתה אח שלי." הסכים, " אבל אל תקווה יותר מדי, אני לא מבטיח כלום."
" אני מודה לך." קאלין התקרב אליו וטפח לו על השכם וחייך חיוך רחב ומרוצה. ברון חייך אליו בחזרה בשמחה.