ארץ הפלאות-23 *~*

המלכה האדומה פגעה בול במטרה. ואז ביקשה מאדמס לחבוט, הוא היה שחקן מעולה. הוא חייך אל המלכה וניגש לקחת פלמינגו וקיפוד, אולי רק אני ואמה שמנו לב אבל עברה עווית בעינו כשחבט. הוא נראה נהנה אך זה לא מה שהרגיש, הוא אהב חיות וזה היה מחזה ממש מביש.
ואז אמה עשתה זאת באותו צורה, בחינניות ומדי פעם שלחה מבטים אל אדמס שרק הסיט את מבטו, שוב אני תוהה מה הולך בין השניים האלה, הוא תמיד מתעלם ממנה וזה נראה שהם אף פעם לא באותו חדר לבד. היה תורי לעלות. עיני הקיפוד והפלמינגו נראו נואשות, כמו מצפות שאדם יחוס אליהם ויחזיר אותם לטבע. לצערי לא יכולתי לעשות את זה, אבל מצאתי תירוץ.
"אני מצטערת גברתי המלכה אבל אני אלרגית לקיפודים ופלמינגו, בעצם אפילו עכשיו אני כבר מרגישה את הפריחה מתחילה" אמרתי והחזקתי בראשי, אני מקווה מאד שזה יעבוד.
"אוי מסכנה קטנה, כך נמנע ממל ספורט כה חביב, לכי לחדרך ותנוחי, אני לא רוצה שלא תרגישי טוב" אמרה המלכה האדומה וניסתה לשלוח חיוך אימהי, אבל אני ידעתי שהכל אצלה זה זיוף.

נכנסתי חזרה לארמון וישר התחלתי לפעול. בשקט עליתי למגדל בה ידעתי שמוחבאים מאדלין וג'ייק, אבל לא ידעתי מה יעמוד בפני.

מאדלין וג'ייק:
הם ישבו במגדל בחוסר מעש אחרי שמאדלין התעוררה.
"מתי אתה חושב שקלאוד תגיע?" שאלה מדלין את ג'ייק.
"איך את יכולה לדעת שהיא בכלל תגיע?" שאל אותה. היא ראתה שהוא מבולבל ועוד מעט מאבד תקווה אבל לא יכלה לעשות דבר מלבד לנסות לעודד אותו.
"כי אני פשוט יודעת" אמרה עם חיוך מראה אופטימיזם. הוא הביט עמוק אל עיניה והיא אליו, לפעמים הבדידות מובילה אל דברים נסתרים שלא ידעתם שקיימים בכם כלל וזה בדיוק מה שקרה למאדלין וג'ייק.
פניהם התקרבו אחת אל השנייה עד שרק שערה הפרידה בין השניים ואז שפתיהם נפגשו.

קלאוד:
בכניסה למגדל היה כלב עצום, רוטווילר לבן (לא ממש הגיוני), בעל חמישה ראשים והראש האמצעי יצא עשן. ראש נושף אש. הוא הביט בי במבט מאיים רשע טהור היה בעיניו של כל אחד מהראשים חוץ מאחד. הראש האחרון מצד שמאל נראה כלא שייך במקצת הוא הרכין את ראשו ומראו שידר אומללות. הוא היה המטרה שלי. אני לא צריכה את כולם רק אותו. לא זזתי ממקומי עד שהכלב יראה אש ואז יריתי בחץ וקשת אל עינו של כמעט כל אחד מהם חוץ מהאחרון כדי להסיח את דעתם. התקרבתי את הכלב האומלל וליטפתי את פניו הוא חייך אלי חיוך מזוויע.
טעיתי.