אש וקרח פרק 23

מוקדש ל-uta

נ.מ. ג'יין
"אני מקווה שהן ימצאו משהו ושהן יחזרו משם בשלום," אמרתי לאורי בזמן שחיכינו לברן וקאלה מחוץ לעץ.
"גם אני, אני ממש לא רוצה שלאחת מהן יקרה מה שקרה לשון," ענה לי אורי בשקט, עדיין כאבה לו הרגל למרות שכבר ריפאתי אותה כמעט לגמרי.
"אני עדיין חושבת על מה שברן אמרה…" הרהרתי בקול.
"מה? שיכול להיות שעוד מישהו הגיע הנה יחד איתך ואנחנו לא יודעים את זה?" שאל, רק הנהנתי. פתאום נשמע רעש מכיוון אחד השיחים שהיו מסביבנו, נבהלתי והפניתי את מבטי לכיוון שממנו נשמע הרעש, הייתה תזוזה בשיח וישר נדרכתי, מוכנה לכל מקרה שיכול לבוא. משהו התחיל לצאת מתוך השיח ואני חייבת להודות שדי פחדתי, הדמות יצאה ממנו בהדרגה ובסוף ראיתי מולי את הבן אדם האחרון שציפיתי לראות כאן, בעולם הזה. זה היה דן.
"ד…דן?" שאלתי בתדהמה, ספק אותו ספק את עצמי.
"היי ג'יין, הרבה זמן לא נפגשנו," אמר וחייך.
הייתי משותקת מרוב תדהמה ולא הצלחתי להוציא מילה מפי, ניצלתי את ההזדמנות הזאת כדי לבחון אותו. שיערו ארך והוא נראה לי קצת יותר גבוה, משהו במבט שלו היה קצת יותר פראי עכשיו אבל תיארתי לעצמי שזה בגלל השהות שלו כאן. הוא בטח הבן אדם האחר שהגיע יחד איתי לעולם הזה, הייתי בטוחה בזה. "אתה נראה… שונה," אמרתי לבסוף, בטיפשות מוחלטת.
"אני יכול להגיד בדיוק את אותו הדבר עלייך. אולי תכירי לי בהזדמנות זו את מי שאיתך?" שאל.
ניערתי את ראשי והתעשתי. "אוי נכון. טוב, דן תכיר, זה אורי. אורי זה דן, חבר ילדות שלי." לא הצלחתי להחליט אל מי משניהם להביט.
"נעים להכיר."
"נעים להכיר," אמרו שניהם יחד, קמו ולחצו ידיים, נראה היה שהם יסתדרו טוב מאוד יחד.
"אז, מה אתם עושים כאן?" שאל אותנו דן.
"זה בדיוק מה שעמדתי לשאול אותך," אמרתי לו בנימה עניינית והרגשתי בדיוק כאילו אנחנו באיזה קטע בסרט מתח, ששני האנשים הקרובים ביותר נפגשים ושניהם חושבים על אותו הדבר רק מזוויות שונות, זה היה ממש מגניב.
"אני שאלתי קודם, אז אתם תספרו ראשונים." צחק.
"מעצבן…" מלמלתי, הוא לא השתנה כלל מבחינת האופי. "יש לנו משימה להשלים, אז אם אתה לא בעניין של להצטרף אלינו איך לנו במה לעזו לך," הסברתי בהמעטה מרובה של פרטים. "עכשיו תורך."
הוא צחק, מן גיחוך קצר וריקני של מישהו אפל. "למען האמת, אין לי מושג מה אני עושה כאן. הגעתי הנה דרך אותו השער שממנו גם את הגעת, רק שאותי הוא הכריח להיכנס וזה לא היה מרצוני החופשי. אם זה היה תלוי בי, הייתי בורח משם תוך שנייה." הזעיף את פניו. "כשהגעתי הנה, העץ השומר הסכים להכניס אותי בתנאי שאני לא אפגע במקום. למזלי, אחרי כמה ימים שכבר כמעט השתגעתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, נפלתי לתוך איזה פתח בקרקע-"
"זה לא נשמע כמו מזל גדול כל כך," העיר אורי.
"חכה להמשך," אמר לו דן והמשיך מהמקום בו אורי קטע אותו, "הסתובבתי שם כמה ימים בחיפוש אחר יציאה או אוכל עד שכוחי נגמר וכנראה שהתעלפתי מכיוון שכשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בחדר גדול על מיטה מפוארת ומולי יושב חייל, ככל הנראה." הוא עצר כדי לנשום והמשיך, "הוא אמר לי שהמפקד שלו, באסיק. רוצה לפגוש אותי. הסכמתי, בעיקר כי לא ידעתי למה אני נכנס וכשהגעתי אליו הוא שאל אותי עלייך," הוא הפסיק לספר והביט בי במבט ריקני שלא ידעתי איך לפרשו. "הוא שאל אותי אם אני יכול למצוא אותך ולקחת אותך אליו, אז אמרתי שבשמחה. והנה מצאתי אותך, אז אם תואילי בטובך לבוא איתי אני אודה לך. אם לא, אני פשוט אקח אותך לשם בכוח."