בֵּלְיַה אֵלְווִיק

הסיפור ידבר על בליה, אשת מדבר מסוג מדבריתספין הנמצא בסכנת הכחדה. הסיפור מתרחש בין אנשי מדבר הסהרה, שגרים תחת שלטונו של הקָשְׁלִיט. בליה בת ארבע עשרה ומתקבלת באופן מפתיע לאקדמיה הטובה ביותר של אנשי המדבר, שם יש אנשים ממעלות גבוהות ואנשים אם קשרים בכל המדבר. בליה מצטרפת לקורס קַשֶׁל מסתורי. בליה לא מבינה מה קורה לפני שהיא נסחפת עמוק לתוך סודות אדירים, שמועות מוזרות על הקָשְׁלִיט שאינו רואה איש מלבד סגניו החשובים ביותר שלו. בליה פוגשת אנשים מענינים רבים בדרך. מלחמת אזרחים מאיימת לפרוץ.

הקדמה:
"הגיע זמנך לקום, קָשְׁלִיט נכבד" אמר הֵלווִין, שפתח את הוילון בכדי לחשוף את קרני השמש הראשונות של הבוקר המגיחות מעל הרי העַלִין שבמרחק, ההרים המסמלים את הגבול בין אחוזת הקָשְׁלִיט רחבת הידיים לבין אנשי מדבר הסהרה עליהם שלט. הלווין היה נער בגודל ממוצא שכה לאימוצו של אחד מסגניו החשובים ביותר של הקָשְׁלִיט, מר אֵלָטִי.
הלווין ראה כי אדונו ושליטו אינו קם עדיין ממיטתו וניגש להעירו. הוא לא רצה שהקָשְׁלִיט הנכבד לא יקום במן בגללו, הוא אפילו התעקש להעירו באותו יום ולא היה לו כל כוונה לרשל בתפקידו. הלווין תהה אם הקָשְׁלִיט חלה. לא היה אופייני לו לא לקום יחד אם קרן האור הראשונה שפרצה לחדר דרך וילונותיו העבים. הוא ממש לא היה מסוגל לישון באור, לא משנה כמה חלש.
"קָשְׁלִיט נכבד," הלווין התכופף להרים את השמיכה מעל ראשו של הקָשְׁלִיט ושיערו האדמדם נפל מעל עיניו, "אתה צריך לקום. ארוחת הבוקר כבר מוכ-"
הלווין שמט את השמיכה. הוא שמע צווחה, שאולי הייתה שלו, שכן מתחת לשמיכה היה הקָשְׁלִיט דומם כפסל וחיוור וקר כשלג, עיניו פקוחות לרווחה.
משרתים ואנשים מרמות נעלות דהרו לחדר כשהם דוחפים את הלווין מהחדר. הקָשְׁלִיט נלקח למרפאה המלכותית ואילו הלווין, זה שהתעקש באותו בוקר להעיר את אדונו ושליטו ומצא אותו במצבו הגוסס… הלווין…

פרק 1:
"זה הגיע! זה הגיע!" בֵּלְיַה אֵלְווִיק רצה במורד המדרגות החצובות באבן המדברית החומה, נזהרת שלא להתקרב לצד הרחוק מהקיר וחסר המעקה שנתה להתפורר אם הרגשת יותר מדי נוח בשוליו. תלתליה של בליה, שקיבלו גוון נחושת אדמדמה בשמש אחר הצהריים של המדבר שחדר דרך הפתח מעל המדרגות דרכו ירדה אל בטן האדמה והחלה להעלם בתקרה שמעל, התבדרו סביב ראשה (וכל פלג גופה העליון, בעצם. יש לה שיער ארוך) כשקפצה בקפיצה אדירה אחת את כל עשר המדרגות שנותרו.
היא הסתכלה סביב המזנון התת קרקעי שבו נמצא והחלה לפלס לה שביל בין אנשי המדבר העומדים בתור מול הדלפק, מחקים לטעום את אחד ממאפיה של עַלְהָמִי, עושה את דרכה לאחורי הדלפק כשהיא ממלמלת "סליחה" לכל האנשים שייבבו בכאב כשדרכה בטעות על רגליהם. אם אינכם מכירים את הן בסכנת הכחדה, המִדְבַרִיתסַפּיַן, אינכם יודעים כמה כואב דריכה על הרגל מאדם שכזה, שכן המדבריתספין הם בעלי גובה ממוצא לבוגר של שני מטרים וכף רגלם הממוצע של בוגר הוא במידה שלושים, כך שכל המשקל של גופם העצום מאוד מרוכז ברגליים (קצת כמו הגיון של נעל עקב).
בליה עברה את הדלפק ונכנסה לחדר האחורי ששימש כמטבח. היא עמדה לרגע ומצמצה בריסיה הארוכים (שנועדו להגן על העיניים מפני החול של המדבר) לאור החזק של מנורות המטבח. אחרי שהסתגלה בליה לאור, שהיה חזק משמש המדבר, הבחינה בעַלְהָמִי, הטבחית, מכניסה מאפים מעוררי תיאבון לתנור ברל גדול. עַלְהָמִי היא אישה קטנת קומה, בגיל החמישים לחייה, בעלת עור שחור מעט המאפיין את כל אנשי המדבר ועיניים חומות גדולות וחמימות; שיערה החום קהה היה דחוס ברשלנות לתוך רשת שיער תכולה; סביב מותניה השמנמנות היה קשור סינר ומתחתיה חולצת עם הכיתוב: "המזנון של עלהמי – מאדן אמיתי" ולרגליה מכנס חאקי טיפוסי לאנשי המדבר.
"עלהמי!" קראה בליה ופצחה בריצה לעבר הטבחית, כשהיא חוטפת כמה מכות בראש מהמחבתות התלויות מעליה ומעיפה עם זנבה (שהיה באורך חצי מטר והיה עשוי אור אדם מלא במים בלבד, כמו דבשת של גמל, לאגירת מים) סירים לכל עבר. "זה הגיע! זה הגי-"
בליה עצרה עצירה פתאומית סנטימטרים ספורים מהפויקה הענק התלוי משרשראות ברזל מהתקרה. בליה התכופפה תחתיו והמשיכה את המרחק הקצר בהליכה נמרצת וחסרת סבלנות. "עלהמי! זה הגיע!" היא נופפה במכתב שבידה.
עלהמי סגרה את התנור והביטה בבליה. ואז במכתב. ושוב בבליה. עלהמי הוציאה ממעמקי גרונה מעין ציוץ נרגש ונגשה לספה הישנה שבסוף המטבח, התישבה וסימנה לבליה לשבת לידה. בליה התישבה ויכלה להרגיש דרך הבד הישן והשחבה הדקה של ספוג את הקפיצים שבמעמקי הספה. בליה הבחינה מיד בהפרש הגבהים העצום ביניהם, כמובן שלא הייתה בגובה שני מטרים (שכן לא הייתה עוד מבוגרת, אלה נהפכה לבת 14 לפני פחות משבוע), אבל גובהה היה מטר שבעים ושמונה (היא הייתה נמוכה לגילה, יחסית למדבריתספין), אך ההפרש נראה עצום כאשר הביטה מטה אל עלהמי, שהייתה רק מטר שישים לכל היותר.
"נו?" שאלה עלהמי בקולה העמוק, "תפתחי את המכתב!"
בליה פתחה את המכתב בידיים רועדות וקראה:

"לבליה אלוויק, אזור צפון-מרכז, הבית שמתחת למזנון של דודתך עלהמי, שלום רב.
ענו מודעים לכך שנהפכת להיות בת 14 ב-20 לאוגוסט, רק לפני חמישה ימים, אך עקב מצבך החריג אנו ניתן לך הזדמנות להוכיח את עצמך. את רשאית להצטרף לכיתה הכי פחות מתקדמת של אקדמיית סָהַרשֵל במתחם המערבי ה-3 משמאל למפה. עוד מידע בדף המצורף.
חשוב שתכרי שאת על תנאי. כל דבר קטן עלול להעיף אותך מהאקדמיה. מלבד זאת, ענו מצפים שלא תפני אלינו בטענות על ההתייחסות אליך, שכן את זאת שבחרת ללכת לאקדמיה המוצלחת ביותר בכל הסהרה, למרות היותך אשת מדבר פשוטה ועוד מדבריתספין.
אנו מצפים שתוכיחי לנו שאיננו תועים לגבייך וצריכים לא לאשר עוד כניסות חריגות שכאלה לשטח האקדמיה. אם תתפסי גוררת תלמידים נוספים אחריך תוענשי בחומרה. כמו כן, בשל מצבך הכלכלי, את תשובצי בביתנים הקרובים ביותר למכולת המצרכים של המתחם המערבי ה-3 משמאל למפה. מגוריך יהיה פשוטים, לכן אל תצפי לחדרי הפאר של התלמידים הרגילים. זה הכל.
בברכה,
סגן מנהל האקדמיה סָהַרשֵל
האדון אַייסֵר"

בליה הביטה במכתב בפה פעור. אולי אין הם רוחשים לה כבוד כאל שאר התלמידים, אך בליה הייתה רגילה לה כבר. ומלבד זאת, הייתה זאת זכות ומל שזכתה להיכנס בכלל לאקדמיה שכזאת. אך איך עוד תוכל להגשים את חלומה להיות קַשֶׁל מוכשרת?
עלהמי כנראה קראה את הבאת פניה של בליה כי פניה הרצינו. "שלא תחשבי על זה אפילו! את צריכה לא לבלות, נסי להיות בעלת נוכחות קטנה, כך אולי יניחו לך לנפשך. למרות שהגובה שלך קצת בולט… ויש גם את הזנב…. והשיער….."
"עלהמי!" מחתה בליה, "את יודעת כמה זה חשוב לי! אל תדאגי, אני לא אבלוט. לא מעבר למעל הראשים של שאר התלמידים בני גילי. אך זו הזדמנות מצוינת להוכיח את עצמי!"
עלהמי לא נראתה משוכנעת, אך לא התוכחה. גם היא הייתה מודעת לאיכות האקדמיה הזו, שהבטיחה לכל אחד מברי המזל שזכו ללמוד בה עתיד מזהיר. או לפחות היכולת להתקבל לעבודה טובה. אקדמית סָהַרשֵל הייתה ידועה בכך שהייתה הטובה והגדולה בכל המדבר וכל איש מדבר שהיה נחשב משהו למד שם. הבעיה הייתה להיכנס לאקדמיה, שכן רק אצילים ורמי מעלה או אנשים עם קשרים היו יכולים להבכן. בליה הייתה האשת מדבר האחרונה מסוג מדבריתספין, שניחנו ביכולות הישרדות מעולות, חוכמה ורפלקסים טובים, בגלל זה הסכימו צוות המנהלים לחרוג מההרגלים שלהם הפעם.
"טוב, מתי את יוצאת?" שאלה עלהמי עם חיוך חם שוב מרוח על פניה.

למחרת, ב-26 לאוגוסט, נסעה בליה ברכבת התת קרקעית בדרכה למרכז הקניות הגדול שבמרכז העיר הענקית של הסהרה, נסיעה שאורכת חצי שעה במהירות 80 קמ"ש. בליה ישבה בכיסא מרופד והייתה חגורה בחגורת הבטיחות הכבדה של הרכבת, שקשר את כל פלג גופה העליון ואפשר לה להזיז רק את הידיים, הרגליים והראש. היא הסתכלה סביב, בחנה את האנשים הנוסעים. איש אחד שם לב שבליה מביטה בו ונעץ בה מבט מרושע וכעוס. בליה מיהרה להסב את מבטה לצד הרכבת והביטה בחלונות הקטנים שבה. לא היה לה סיבה אמיתית להשקיף מהחלון כי כל עוד היו במנהרה יכולת לראות רק אפלה. בליה שמה לב מיד לכך שהחשיכה שמחוץ לחלונה גורמת לאור שמתוך הרכבת להשתקף בחלונה ולכן המשיכה להביט באנשים דרך החלון. כמובן שלא יכלה לראות טוב את פרצופם, אך היה מעניין בעיניה לראות את הלבוש של אנשי המדבר השונים ולנחש במה הם עובדים ומה הם עושים. לדוגמא: איש אחד, שהיה בעל עור קהה מהרגיל, היה לבוש בד לבן שעטף את גופו בפיתולים מסובכים. בליה בדיוק הייתה באמצע לנתח את פיתולי בגדיו של האיש כשהבחינה במבט נבזי נעוץ בה.
בליה הסתובבה וראתה נער, בערך בגיל 16, שהיה לבוש בבגדים מהודרים יחסית לאנשי המדבר: חולצת משי חומה עם שרוולים ארוכים, מכנסיי מעצבים בצבע שחור שהיו כמעט צמודים לרגליו ומגפיים מצוחצחות שהגיעו לו עד הברך; היה לו שיער אדמדם יוצא דופן ופנים מנומשות (כמו של בליה) ועורו היה יחסית בהיר לאנשי מדבר (אם כי עדיין שחום); טווי פניו השדוניים היו מכווצים בגועל, אפו הסולד גבוהה באוויר ועיניי הדבש שלו מופנות ישירות לבליה בתיעוב עמוק. בליה ניסתה להתכווץ בכיסאה. היא אולי הייתה גבוהה, אך עדיין צעירה ממנו. בליה יכלה ממש להרגיש את עיניו ננעצות בגבה.
'תירגעי,' חשבה ואחזה בזנבה, 'הוא כנראה סתם נועץ בך מבטים בגלל שאת מדבריתספין ממין נקבה ואת בסכנת הכחדה. אז מה אם הוא גדול ממך, את גבוהה ממנו! ואז מה אם הוא כנראה ממעלה גבוהה ממך, את הולכת בקרוב לאקדמיית סָהַרשֵל!'
בליה עזרה אומץ והביטה שוב לאחור, אך הנער כבר לא היה שם.