בגדר נעלם – הקדמה

מאז שאני זוכרת את עצמי אני בגדר נעלם, אני לא יודעת בדיוק באיזה עידן או תקופה השארתי את המשפחה שלי, אני מניחה שזה היה בגיל ממש מוקדם אולי שלוש.. יש לי פלאשבקים מהם, אבל אני מניחה שרובם הם הזיות שלי מהרצון העז לפגוש אותם.
מה שקורה לי בכל פעם מחדש מפתיע אותי, לפעמים אני חושבת שאולי הפעם זה יפסיק, אבל כל פעם זה בא בהפתעה, זה לא משהו שאני מתכננת זה פשוט קורה.
אני יכולה לזהות את זה, בערך כדקה לפני אני מרגישה עקצוצים בכפות הרגליים, ובאותו רגע עצמו אני רואה סביבי רק שחור, אבל לא יותר מזה.. למשל אני לא יכולה לדעת באיזה יום זה יקרה או באיזו שעה, כל ההתראה שיש לי זה רק דקה, ואז אני נעלמת.. מגיעה למקום אחר, לעידן אחר, לתקופה אחרת, תלוי במוזה של הכוחות שלי.
כיום אני כבר בת שש-עשרה ואני די מנוסה בזה, אני פשוט מנסה לשרוד כמה שיותר כי אני יודעת שלא משנה מה אני אעשה, אגנוב, אכנס לכלא, ועוד דברים כאלו אני בסוף אעזוב את המקום והתקופה ויעבור למקום אחר, אז לא אכפת לי מה חושבים עליי.
נראה לי שבערך בגיל שש הייתה משפחה שמצאה אותי, אני זוכרת את זה במטושטש הייתי איתם שנתיים עד גיל שמונה ועזבתי, ללא רצוני כמובן. מאז אני משתדלת לא להיקשר לאף אחד, כי הפרידה הייתה לי מאד קשה.
המזכרת היחידה שיש עליי מהזהות שלי היא תליון הזהב שלי בצורת שני חצאי עיגול הפוכים זה מזה. אני לא יודעת כמה זה אומר לגבי, אבל זה גם משהו, אז אני שומרת אותו עליי.
כשהייתי יותר קטנה הייתה לי מחשבה מצחיקה שאולי בגללו אני נוסעת בזמן, אז הורדתי אותו מעליי, מזל שלי שכשהרגשתי את העקצוצים ברגליים התליון היה לידי ותפסתי אותו במהירות אחרת המזכרת היחידה שיש לי מעצמי ומהזהות שלי הייתה נשארת מאחוריי איפה שהוא במאה הארבעה-עשרה.
את השם שלי לפחות אני יודעת, הוא חרוט על השרשרת שלי מאחור 'אֶווָנאֶסכִּית', מעניין מאיפה הגעתי, כי נתנו לי ממש שם מוזר וארוך, למי ששואל אני מקצרת אותו וקוראת לעצמי אווה, ככה עדיף, אני חושבת..
מאז שאני זוכרת את עצמי כבר הספקתי להיות באלפי מקומות, התקופה הכי מפחידה שהייתי בה זאת שנת 1965, בגלל העובדה שהייתי בה ביפן, דווקא בעיר הירושימה.
אני כבר ראיתי מול עיניי את הטיל מתקרב וממש כאילו הכוח שלי הרגיש את הסכנה הוא העביר אותי במהירות למקום אחר, אפילו ללא התראה של העקצוצים ברגליים, או שהן השתתקו לי בגלל הפחד.
אבל נשארתי באותה שנה לפחות חמש חודשים לפי הזיכרון שלי, לא אהבתי את השנה הזאת בכלל.
התקופה הכי יפה.. זה היה בגיל שש עד שמונה עם המשפחה, כל שאר התקופות ניסיתי לא להתחבר יותר מדי, כי במילא ידעתי שאני אעזוב.
אבל הפעם קרה משהו שונה, זאת השנה השלישית ברצף שאני נמצאת באותו מקום, באותה תקופה ובאותו עידן. משהו שונה קורה פה, אולי הפעם באמת הכוח נעלם, אני מפחדת להאמין בזה, כי אני מתחילה לחבב פה את האנשים ואחר כך זה יעשה לי רק רע.
אבל שלוש שנים ברצף זה הכי הרבה שנשארתי באותו מקום מאז שאני זוכרת את עצמי.
המיקום הנוכחי שלי הוא ספרד בתחילת המאה השש-עשרה, די טוב לי פה אני מודה, גם מצאתי עבודה זמנית לא רעה בתור עוזרת טבח בארמון המלך, אפשר להגיד שהעבודה הזאת אפילו די מכובדת, אבל אני עדיין מנסה לא להתחבר מדי.
עוד משהו מוזר שקורה לי זה שלכל מקום שאני נופלת אני פשוט יודעת איך לדבר, ואיך להתנהג זאת אומרת שאני צריכה לדעת בערך מיליון שפות, עתיקות, חדשות ועתידיות, אבל זה בא לי טבעי אז אני לא דואגת מזה.
טוב לי בספרד כרגע, אני מקווה בשביל עצמי שהכוח שלי ישאיר אותי פה עוד כמה שנים טובות, ואם אפשר לבקש ממנו אפילו כל החיים אבל את זה אני כבר לא מעיזה.