בגדר נעלם – פרק 1

פקחתי את עיניי לעוד יום שאמור היה להיות משעמם מבחינתי, סידרתי בראשי את סדר היום הקבוע והנורמלי שלי, ללכת לארמון, לבשל עם הטבח העצבני אגוסטו, אה סליחה, שף! הוא כל הזמן טורח להזכיר לי את זה, ואז לחזור הביתה מותשת בערב ולישון עד הבוקר, יום מעניין למדי..
לבשתי במהירות את מדי הארמון שלי, בלעדיהם לא יתנו לי להיכנס לשם, זמנית אני גרה בבקתה ישנה ורעועה בקצה שדה ענקי שנמצא שתי סמטאות מן הארמון כך שאין מצב שאני מאחרת, כי לרוב אני קמה מוקדם.
יצאתי החוצה ושטפתי פניי בנחל הקטן שעובר סמוך לבקתה, הסתכלתי על הבבואה שלי במים, עיניי הכחולות עברו על המראה הכללי, שיער חום כהה שמגיע עד מותניי בתקופת הזמן הזה אני אוספת אותו בתור פקעת, בעיקר בגלל שאני משמשת כעוזרת טבח בארמון המלכותי ולא בא לי להיות מוצאת להורג בגלל ששערה נתקעה למלך בגרון, נראית נחמד היום חייכתי לעצמי חיוך מלא ויצאתי לדרך.
הארמון הענק נראה כמו תמיד, מרשים, אבל לא אותי, אני פה כבר שלוש שנים..
ראיתי אנשים עוברים ומצביעים בהתלהבות, הם בטח מקנאים בי שיש לי מדי ארמון ואני יכולה להיכנס פנימה, חצי מהתושבים פה היו נותנים את חייהם כדי לראות את הארמון מבפנים, עוד רבע היו נותנים גם את חיי בניהם, ועוד רבע כבר בפנים.
נכנסתי בפסיעות מהירות לעבר המטבח הענק, אגוסטו הזעיף אליי פנים, זאת ברכת בוקר טוב שלו.
"בוקר טוב גם לך אגוסטו" חייכתי במאור פנים, זה לא כל כך עזר הוא רק נחר עליי משהו על זה שיש מלא עבודה היום.
נו טוב, הפשלתי את השרוולים והתחלתי לעבוד, אני אוהבת לבשל, מזל שהגעתי לעידן הזה רק כדי לגלות את זה.
"גברותי ורבותי" שומר שעמד על סף דלתות המטבח, כמו בכל דלת אחרת בארמון אמר בקול, או יותר נכון צרח.
"הנסיך הרם והנישא נכנס הנה כעת" גלגלתי את עיניי וסובבתי את ראשי במהירות חוזרת לעיסוקיי, רק שלא יהרוס לי את הבוקר, כמו בכל בוקר כשהוא מחליט להגיע לביקור פתע למטבח.
"אלחנדרו פורטיה השלישי בדלת" צעק השליש שלו, שלוש שנים אני פה ועד עכשיו לא הבנתי למה כולם פה צועקים, הרי במילא שורר שקט מלכותי בארמון שאם נמלה הייתה הולכת על הרצפה היו שומעים את הפסיעות שלה.
הנסיך נכנס לבפנים עם ראש מורם, ואף עוד יותר, כאילו שלא מספיק הגובה הענקי שלו, עיניו הירוקות יורות דרישת כבוד לכל עבר, ושיערו הבלונדי זז מצד לצד, הוא חייב להראות כזה מתנשא, השפלתי מבט אל עבר תפוח האדמה שקילפתי במהירות מוגברת משום מה, אבל זה לא עזר הוא היה –חייב- לעצור לידי.
"משרתת" קרא.
השתעלתי קלות בעצבים "אני לא משרתת" הפטרתי מבין שיניי החשוקות.
"אני רוצה לטעום מארוחת הצהריים, היום הארוסה שלי תגיע הנה" חייך אלי חיוך ממזרי.
"כבוד נסיכותו" התכופפתי מדגישה ביתר שאת את המילה נסיכותו "ארוחת הבוקר עדיין איננה מוכנה, אז קל וחומר…" התרוממתי מחייכת בממזרות גם כן לעברו, שיבין לבד מה שהוא צריך להבין.
"אני מבקש ממך את ארוחת הצהריים תוך שעה, משרתת!" פקד "מובן?" שאל בהתנשאות יתר.
"אני אכין, אני השף כאן" התרברב אגוסטו, הוא לא אוהב שלא מבקשים ממנו דברים שקשורים למטבח, הרי בסך הכל אני רק העוזרת שלו, אבל הנסיך לא מבין את זה כנראה, כל פעם הוא בא אליי עם בקשה חדשה.
"לא! שאף אחד לא יכין חוץ מהמשרתת, ומי שיעזור לה יפוטר!" אגוסטו האדים תחת שפמו העבות ויצא מהמטבח בכעס, הנסיך המפלצתי והפמליה שלו עזבו את החדר במהירות, נשארתי לבד.
"אוככככ" צרחתי בקול ותפסתי בכוח בדש חולצתי הבהירה, כמה אפשר לסבול אדם אחד? רק בגללו לא טוב לי בעידן הזה, כל השאר בסדר גמור, אפילו אגוסטו עם הנחירות העצבניות שלו.
השתדלתי לגמור במהירות את ארוחת הצהריים, כמובן שהוד נסיכותו, או לטענתי פליצותו שלח לי עם משרתת רשימה ענקית של מאכלים, איך אני אספיק הכל?
הדקות עברו במהירות רבה, אפילו לא שמתי לב שכבר עברה יותר משעה כאשר השומר הודיע שוב שהנסיך בפתח.
נדרכתי כולי ממשיכה במהירות את ההכנות, אולי יקרה נס ואני אספיק לסיים את שלושת הקינוחים האחרונים בצעדים שהנסיך יעשה מהדלת עד אליי, אבל הנס לא קרה.
"משרתת" חשקתי שיניים בזעם עצור "הכל מוכן?" שאל ביהירות.
חייכתי חיוך תמים ופלטתי מילה אחת שנראה לי שבחיים לא אמרו לו ולכן היא שיגעה אותו כל כך "לא!".
הנסיך האדים מכעס, אך שליטתו העצמית הייתה גבוהה "את מפוטרת" החזיר לי באותה נימה שאמרתי לו את ה-לא.
"טוב" צרחתי בעצבים ורצתי במהירות לעבר הפתח, אם הוא חושב שאני אתחנן בפניו אז הוא טועה.
כשהגעתי לבקתה שלי הערב כבר ירד והחשיכה כיסתה את כל האזור כולו, הצטנפתי על המזרון הדק ששימש לי כמיטה, אדומה מכעס ועלבון.
אחזתי בחוזקה בצווארי ממששת אותו בחיפוש אחר השרשרת שלי שנותנת לי כוחות בעת צרה, הצוואר ריק.
חזרתי על הפעולה שוב ושוב להיות בטוחה, אבל השרשרת לא הייתה על צווארי.
התחלתי לחפש במהירות קדחתנית בתוך הבקתה וגם מחוץ לה, שום דבר לא נמצא, השרשרת נעלמה.