בגדר נעלם – פרק 3

לנסיך לקח כמה דקות ארוכות להתאושש מעצם המעבר החד מהעולם המוכר והבטוח, לבלתי נודע, כבר הספקתי לבחון את החוף הנחמד והטרופי ולמצוא לי פיסת חול חמימה ונעימה להתיישב עליה, חיכיתי לשאלה הצפויה של הנסיך שהגיעה קצת באיחור ממה שאני ציפיתי.
"איפה אנחנו?" שאל בפליאה גדולה, כל הביטחון העצמי והנפיחות האגואיסטית שלו ירדו פלאים, כנראה עצם ההמצאות במקום זר ולא בסביבה הטבעית שלו השפיעו עליו רבות, דבר ששימח אותי.
"תשב, אני אסביר לך" ביקשתי, הוא התיישב לידי על החול אל מול הים הענקי שהתפרס מולנו, וחיכה למוצא פי.
אז, סיפרתי לו.. על הכל, לפחות על מה שאני זוכרת, התגובה הראשונה של הנסיך הייתה צפויה בהחלט "אני לא מאמין לשטויות האלו" ביטל בידו וקם על רגליו.
"לאן אתה הולך?" קראתי לעברו כשראיתי אותו מתחיל להתרחק.
"לחפש את היציאה מפה, הארמון בטח בקרבת מקום" צעק אליי, קמתי על רגליי ורצתי אחריו במהירות מסחררת לפני שאני לא אספיק להגיע, לפני שהוא יעלם.. תפסתי בבגדו בחוזקה "חכה" צעקתי.
"את לא רוצה שאני אלך?" שאל בתקווה, הוא ממש נראה נואש שמישהו יתחנן אליו שהוא לא יעשה את השטות וילך לחפש משהו שלא נמצא פה כלל, רוב הסיכויים שהוא ילך לאיבוד, אבל זה הדבר האחרון שמעניין אותי.
"אני יכולה את השרשרת" אמרתי באדישות, הוא הזעיף פנים, והמשיך ללכת כשאני נגררת אחריו בתחנונים לקבל בחזרה את השרשרת.
זה נראה כאילו הוא מעדיף שאני אמשיך להיגרר אחריו, או יותר נכון אחרי השרשרת שלי שנמצאת אצלו, כדי שהוא לא ילך לאיבוד.
לאחר שעתיים שלמות של הליכה מעייפת ומתישה על החוף שמתי לב למזלי שאנחנו חזרנו לנקודת ההתחלה, העץ הכי גבוה באזור כולו נמצא בדיוק איפה שנחתנו לאחר המעבר, אם לא הייתי מעירה את תשומת לב הנסיך לכך בהחלט היינו ממשיכים ללכת במעגלים, יותר נכון לקח לי זמן לשכנע אותו שכאן נחתנו כי הוא כלל לא שם לב לעץ!
התיישבתי על החול הרך והרמתי את עיניי לעבר השמש שעמדה באמצע השמיים.
"עכשיו שתים-עשרה בצהריים בדיוק!" אמרתי בידענות, הנסיך הנואש התיישב לידי פולט אנחה כבדה, ההליכה הממושכת הקשתה עליו את הנשימה בצורה לא רגילה, הוא לא רגיל לקשיים האלו, הוא כבר ילמד להסתדר, לא תהיה לו ברירה אחרת.
"את מכשפה!!" צרח לפתע, ועיניו התרחבו בהבנה.
נענעתי את ראשי לשלילה ועיני פזלו לעבר השרשרת שלי שזלגה מכיס מכנסיו, התקרבתי אליו ואמרתי לו "אין דרך חזרה, תבין!" ידי נגעה בשרשרת הקרירה ומשכה אותה באלגנטיות, כגנבת מנוסה ביותר לא היה לי קושי רב לקחת אותה.
"חזרת אלי" צרחתי באושר ברגע שהתרחקתי מהנסיך והשרשרת שכנה בטוחות בידי ונעמדתי על רגליי עונדת את השרשרת לצווארי.
"מתי לקחת את זה?" נעמד הנסיך גם הוא מולי וצרח באימה, הוא במילא נראה מפחד להתקרב אליי או לגעת בי מאז התקרית האחרונה.. אז זה פעל לטובתי, כי הוא גדול ממני בהרבה כך שאם היינו נלחמים על השרשרת זה די ברור לי מי היה מנצח, וזה לא היה ממש מוצא חן בעיניי.
"תודה בכך שזה שלי, ואתה שיקרת כשאמרת שזה של ארוסתך" צרחתי עליו, עיצבן אותי שהוא שיקר, וגרם לי להראות שקרנית.
בגאוותו שחזרה אליה לאיטה, כנראה היא מתרגלת לכל מקום בו הוא נמצא, הוא סובב את ראשו בהפגנתיות וחזר לשבת על החול.
"אני הולכת לחפש אוכל, תישאר פה.." אמרתי בתקווה שהוא לא יעקוב אחריי, אני כבר אמצא דרך לצאת מהאי הקטן הזה, אבל בוודאי שאני לא הולכת לקחת איתי את הנסיך.
הוא שתק ממשיך עם הגאווה המעצבנת שלו, לשנייה אחת דקירה בלב הציקה לי עם עצם המחשבה מה יהיה עם ילד התפנוקים הזה באי השומם בלילה, כשחיות השדה בוודאי יצאו מהיער לכיוונו, אבל מבט אחד בעיניו השחצניות הספיק לי כדי להתרחק מהמקום במהירות.
"חכי לי" צרח בעצבים כשראה שאני באמת מתכוונת ללכת ולא מאיימת, הוא רץ אחריי ושתק כשהגיע אליי.
"כן?" הסתובבתי אליו בשאלה.
"אני בא אתך" קבע עובדה שלא ניתנת לערור, משכתי בכתפיי באי אכפתיות מוחלטת והמשכתי להתקדם היישר אל תוך היער העבות כאשר נסיך ספרד השחצן והגאוותן נגרר אחריי, כמה אירוני.

"זה פרי טוב למאכל" צרחתי לעבר תחתית העץ הגבוה שעליו טיפסתי, אחרי חיפושים ממושכים שבהם הנסיך כמעט אכל שלושה צמחים מורעלים וארבעה פירות לא ידועים מצאתי עץ ראוי לאכילה, הנסיך המאושר שהתעייף ללמוד מפי את רזי היער, בעיקר בגלל הקיבה שלו שלא הפסיקה לקרקר שמח כל כך שממש קפץ מאושר, היה די מוזר לראות אותו כך.
זרקתי לעברו את הפרי הראשון שקטפתי, והרמתי את עיניי לקטוף פרי נוסף, ענן שחור כיסה את כל הסביבה והסתיר לי את השמש הצהובה והזורחת.
הרמתי את ראשי לעבר השמיים שהשחירו בפתאומיות מוזרה כאשר שמעתי את צרחתו של הנסיך מזעזעת את כל הסביבה כולה.