בגדר נעלם – פרק 6

הנסיך פתח את פיו, סגר אותו ושוב פתח כמתלבט אם לחזור על המשפט שאמר לפני שנרדמתי אתמול בלילה, התנהגות שהייתה חשודה מאד, וגמרה לליבי לנתר כמאה מטר למעלה, אני מקווה בכל ליבי שזה לא מה ששמעתי אתמול, באמת מקווה..
"אמרתי ש.." אמר הנסיך באיטיות מרים את ראשו כלפי מעלה "אני רוצה הביתה!" הוא חייך חיוך מזלזל למראה הפנים האדומות שלי כאומר מה נראה לך שאני כבר אגיד למשרתת כמוך.
"אני שונאת אותך" צרחתי והתקדמתי בהליכה מהירה יותר כשהנסיך צורח לי שאני אחכה לו.
למה זה מעצבן אותי? אני צריכה להתנשם בהקלה שהמשפט שהוא אמר אתמול זה לא מה שאני שמעתי, מפחיד אותי שאני דמיינתי משפט כזה, למה שהדמיון (הפורה שלי מסתבר) ידמיין דבר כזה גועלי ומחריד. למה שאני ארצה שנסיך ספרד אלחנדרו פורטיה השלישי, או אפילו המאה יאמר לי שאני יפה.
נעצרתי בפתאומיות תופסת את ראשי בשתי ידיי ומנערת אותו בחוזקה "די" צרחתי בקול, הנסיך המתנשף הגיע אליי ונעצר לידי "מה יש לך? למה את בורחת לי?" שאל בעלבון.
"אין לי כלום" התבוננתי לתוך עיניו הירוקות שהמיסו את ליבי, הסטתי את ראשי נגעלת מעצמי, אני חייבת להוציא את השטויות האלו מהראש שלי.
הוא שחצן, אגואיסטי, מגעיל, מתנשא.. ורשימה ארוכה של תכונות נפש לא יפות במיוחד הקיפו את הנסיך והתרוצצו במוחי ללא הרף, אני מקווה שזה יספיק כדי שאני לא אחזור על מחשבה כעין המחשבות שהיו בראשי בבוקר המחריד הזה.
"בוא נמשיך" אמרתי בשקט בלי להסתכל בפניו, המשכתי ללכת ושמעתי את הנסיך רוטן שקשה לו ושהוא רוצה הביתה, אבל בכל זאת כשסובבתי את ראשי לעברו ראיתי אותו מסיט את מבטו במהירות מגבי.. או שגם את זה דמיינתי?

הלילה השני ביער דווקא כן נורא לאחר יום הליכה מתיש ללא מציאה של דבר מאכל ראוי, הנסיך לפחות הפסיק לגעת בכל דבר שנראה לי כמו אוכל ולנסות לאכול אותו, כנראה הדיבורים שלי על מוות מהרעלת קיבה הפחידו אותו מספיק כדי שלא ינסה לעשות זאת שוב כמו ביום האתמול.
המחשבות המעצבנות של הבוקר קצת נרגעו.. אבל הרושם שלהם השאיר אותי עצבנית ביותר, הנסיך שכנראה שם לב לכך העדיף לשתוק בזמן שהרמתי מדורת אש קטנה והוצאתי שוב את הפירות הטעימים של אתמול.
"הפעם לא מצאתי צלחות" אמרתי בזלזול "אז נאכל בידיים" מעניין איך הנסיך יסתדר עם זה.
"הנה" אמר בשקט "אני מצאתי צלחת" הוא הרים חתיכת אבן קטנה ושם על רגליו מחכה לפירות.
"אתמול נגעלת" אמרתי בהלם, האבן של אתמול הייתה הרבה יותר נקייה, הוא רק משך בכתפיו בזמן ששמתי את הפרי על חתיכת האבן הקטנה שמונחת לרגליו, לקחתי פרי אחד בידיי.
"אני גוועת ברעב" נגסתי בפרי בתאוותנות, הנסיך המשיך להקפיד על נימוסי האכילה הנאותים שלו, אך הלילה הזה לא היה לי חשק לצחוק מכך.
למרות שאכלנו פרי בבוקר, פרי בצהריים ועוד אחד עכשיו נהניתי מהטעם שלו בכל פעם בחדש, הנסיך גם הוא נראה מתענג על הפרי בדרכים המוזרות שלו, אבל אם לא נמצא אוכל במהירות שלושה פירות ביום לא יספיקו כלל, במיוחד לא לקיבה של הנסיך שרגילה לארוחות מפוארות יותר.
רחמים גאו בי כאשר ראיתי שהנסיך התבונן על הצלחת בעצבות כשחתיכת הפרי האחרון נגמרה, הוצאתי פרי נוסף מנרתיק העלים ושמתי על צלחתו.
הוא הרים לעברי מבט מופתע, אך העדפתי להתחמק מעיניו הדורשות תשובה, למזלי הוא לא שאל בקול למה עשיתי זאת, אלא רק אכל גם את הפרי השני.
המיטות שהצלחתי לסדר הלילה הזה היו דומות למיטות האתמול רק שהיום השתדלתי לשים יותר עלים במיטתו של הנסיך בתירוץ שאם מחר הוא יקום עם גב תפוס שוב אז לא נוכל להתקדם, אך עמוק בליבי ידעתי.. אני עושה זאת בשבילו.
נשכבתי על המיטה כשהנסיך לידי, הפעם העייפות לא הצליחה לגבור כל כך מהר, החזקתי את השרשרת שלי בידי בעוצמה, הפעם אני חייבת עוצמה.
"למה את כועסת עלי?" שמעתי את קולו של הנסיך פגוע במקצת.
התבוננתי על עיניו הממיסות, הוא באמת נראה טוב.. "אני קצת עצבנית, אני רוצה לצאת מהיער בדיוק כמוך" שיקרתי בלי להניד עפעף.
"את כועסת בגלל ששיקרתי לך בבוקר" קבע עובדה, הוא לא האמין לשקר שלי, פעם ראשונה בחיי שמישהו לא מאמין לשקרים שלי.
"מתי שיקרת?" שאלתי כשליבי רועד ומחסיר פעימה.
"כשאמרתי לך בבוקר שהמשפט שאמרתי אתמול בלילה הוא שאני רוצה הביתה" אמר במהירות מנסה להתעלם מהאדמומיות שעלתה על פניו.