בוגדת- פרק 4

המשכתי להסתובבתי בכפר במשך של כעוד שעתיים. דיברתי עם חקלאים, עוברי אורח, תושבי המקום בתקווה לגלות רמזים על המשימה שנישלחתי לעשות. זאת הייתה משימה קלה, למצוא את עגלת העברה, ולוהדיע על השעה והיום שלה.
“אני מצפה ללא פחות משלמות”
שמעתי את המילים של המלך בראשי. כמו פטיש המכה על מסמרים.
דיברתי כמעט עם כולם אבל אף אחד מהאנשים בכפר הזה לא ראה משהו יוצא מהדופן.
בניסיוני הנואש האחרון עצרתי זוג מתושבי הכפר.
לאיש היה עור בהיר שהבליט את השיער השחור שלו, ואת עיניו הקטנות השחורות. הוא היה גבוה וצנום. לרגליו הוא לבש מכנסי עבודה ומגפים משופשפים. כמו כן הוא לבש חולצה מכופתרת. הוא נראה לחוץ, חסר מנוחה.
ולידו הלכה נערה צעירה שהנחתי שהייתה אישתו. בטנה מתנדנדת ועגלגלה. היה ברור שהיא בהריון.
“שלום לכם!” קראתי אליהם בהיתלהבות
האיש הניד בראשו בנימוס אבל הנערה התקרבה אלי ובירכה גם אותי.
היסתכלתי בבטנה ונמלאתי קינאה. אני לעולם לא אקבל את מה שיש לה, מה שכול אישה אמורה לעשות. עוד אחד מטקסיו הרבים של המלך.
“מזל טוב” אמרתי ורמזתי על ביטנה העגלגלה.
היא ליטפה את בטנה בתנועה מגוננת הנידה את ראשה חייכה.
“אני רוזי, ומה שמך?” היא שאלה
” אני ג׳סיקה, אבל את יכולה לקרוא לי ג׳ס” דיקלמתי את השורה הזו בחיוך.
“את עוברת בכפר?” היא שאלה. הכפרים היו קטנים, וכמו בכול המקומות הקטנים, כולם מכירים את כולם. אז כול מי שהיה שם ידע שאני לא שייכת.
“כן, אבל אני אשאר עד שאמצה את דודי, הוא אמור להגיע לכאן בעוד יומים” זה לא היה סיפור הכיסוי הכי טוב. אבל הרוב היה נכון חוץ מהחלק של הדוד, כי לא חיפשתי דוד חיפשתי את המשלוח.
“הגיעו שודדים בזמן האחרון לכפר?” שאלתי “הדרכים לא ממש בטוחות עכשיו”
“לא בדיוק…” האישה היססה “אבל כן הגיעו לכאן סחירי חרב, וזה לא ממש כפר שמקבל אותם בברכה…”
“כמובן” אמרתי. אבל ראיתי את האישה עדיין מהססת. “את יכולה לומר לי” אמרתי בעדינות
היא נשמה נשימה עמוקה אבל לפני שהספיק לפתוח את פיה בן זוגה משך אותה אחורה.
“אנחנו מאחרים” הוא אמר וגרר אותה משם.
רציתי מאוד לדעת מה רוזי רצתה להגיד לי אבל שמחתי על קצה החוט החדש שניתן לי. ולכן, התחלתי לצעוד לעבר המסבאה.

המסבאה הייתה רגועה בשעה הזו של היום. השמש הייתה במרומי השמיים ורוב האנשים עבדו בשדות.
נכנסתי למסבאה וקניתי כוס משקה. תפסתי שולחן והתחלתי להאזין. חשוב לי לציין שהיו לי אוזני ציתות טובות שאימנתי עם השנים. ידעתי שאם יש מישהו שזומם משהו בכפר הוא יהיה פה. או ישמע פה.
ישבתי שם קרוב לשלוש שעות אבל לא שמעתי שום דבר שירמוז לי על האנשים שרוזי סיפרה לי עליהם.
כשהתקרבתי לארבע שעות החלטתי לצאת לשאוף אוויר. בינתיים כול מה שקיבלתי מהישיבה במסבאה היה גב כואב וראש מצלצל מהרעש.
יצאתי החוצה ונשמתי נשימה עמוקה. הרמתי את ראשי ועצמתי את עיני. הרגשתי את הרוח המכה בשערי ומלטפת את עורי. את השמש של אחר הצוהריים מחממת אותי בעדינות. הכול היה כול כך שלב בכפר הזה. כול כך תמים. לפחות עד שאני הגעתי. עכשיו חלק מהאנשים פה כבר לא יזכו לסוף טוב. אבל מה אני אומר לכם? ברוכים הבאים לעולם שלי!
התחלתי להתקדם ברחוב, רציתי לעשות לפחות עוד סיבוב אחד בכפר לפני שאני פורשת להיום.
“אבל זה מה שאמרתי לך!” נשמע קול בהול מסימטה צדדתית שהיית מפספסת עם הייתי הולכת מהר יותר.
“לא! אתה ידעת! אתה ידעת ולא אמרת לי!” נשמע קול שני.
התקרבתי בזהירות לסמטה ונצמדתי לצללים.
היו בסמטה ארבעה אנשים שניים גדולים, הם היו גבוהים והיו להם כמות כזו של שרירים שגרמו להם להיראות יותר מאיימים ממה שהם באמת היו. ביניהם עמד נער ונראה קטן נורא בהשוואה לשני האנשים הללו. ועל הריצפה שכב ילד, בערך בן שתיים עשרה, הייתה לו גלימה ירוקה שכיסתה את ראשו וגופו הקטן. הוא היה מוכה אבל לא בצורה חמורה.
“שני מטומטמים! אתם לא יודעים להבדיל בין ימין לשמאל! אמרתי לכם שאתם צריכים למצוא את המרגל שהמלך שלח! לא להביא לי איזה ילד קטן וחסר אונים” צעק הנער שבאמצה.
האיש הראשון גירד בראשו “הוא היה נראה בדיוק כמו שתיארת לנו את אחד המרגלים”
“זה לא הוא” האיש הקטן אמר בחוסר סבלנות “אבל הוא כן, יודע לשמור סודות. למה אני לא יכול לגלות מי אתה??” הוא מילמל
“איך אתה יודע שזה לא הוא?” שאל האיש השני.
“אני יודע את זה בדיוק כמו שאני יודע שהמרגל הוא בעצם מרגלת והיא עומדת ממש בפתח הסמטה” אמר האיש הקטן בכול רגוע.
קור הקפיא אותי. מעולם, מעולם! לא התגליתי. איך הוא ידע? לא היה לי הרבה זמן להרהר בשאלה הזו מכיוון שהבריונים החלו להתקדם לעברי. אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות, רצתי. כשהייתי כבר בפער על שני האנשים הגדולים. הם היו גדולים וחזקים אבל כבר כשהם התחילו לרוץ היה אפשר לראות שהם מגושמים, הולכים בכבדות. ככה שהיה לי קל ביותר להתחמק מהם. הייתי כבר בחצי הדרך לפונדק ששם הסוס שלי שהה כשחשבתי על הילד הקטן. זו הייתה יכולה להיות אני. עם המלך לא היה מאמץ אותי אני הייתי יכולה להיתקל בטעות בשודדי רחוב או להיכנס למקום הלא נכון בזמן הלא נכון ושלא אהיה מסוגלת להגן על עצמי.
בהחלטה של רגע פניתי ימינה קפצתי על ערמת חציר והעליתי את עצמי על הגג. התחלתי לרוץ חזרה כשאני קופצת מגג לגג.
הבריונים החלו להסיג אותי גם בגלל שינוי הכיוון שלי, פתאום רצתי לכיוונם.
הגעתי לסמטה וקפצתי לפני הילד כך שעמדתי בדיוק מול הנער. כשהייתי קרובה יותר הבחנתי שהוא לבש גלימה שחורה כבדה. שערו היה שחור ועיניו היו חומות. בדרך כלל שלכשאנשים יש עיניים חומות לא מתייחסים אליהן. חום נחשב צבע משעמם אבל אצל הנער הזה הצבע הזה בהחלט לא היה משעמם. עיניו התערבלו כאילו הייתה בתוכן סערה.

הילד הקטן זז מאחורי "תתרחק ממנה" הוא אמר
הנער צחק צחוק חלול בעוד הבעת פניו נשארת קפואה "ולמה שאעשה את זה?"
"כי אותי אתה רוצה" אמר הילד "תן לה ללכת, ואני לא העשה בעיות"
"מה אתה עושה?" לחשתי לילד
תסמכי עלי.
שמעתי את קולו של הילד אבל לא ראיתי את שפתיו זזות.
אל תוציאי הגה.
שמעתי את קולו בשנית.
שני הבריונים הגיעו אלינו כשבידיהם בריאן, הייתי עוד מבולבלת מקולו של הילד בראשי ולא שמתי לב שהוא היה בידיהם עד שהוא דיבר אלי.
"איך את תמיד נמצאת במקום שאת הכי לא צריכה להיות בו?" הוא שאל בהומור.
"איך אתה בכלל מסוגל לצחוק במצב כזה?" שאלתי
בריאן הסב את מבטו ממני והסתכל על הילד במשך שניות ארוכות. אחרי מה שהילד אמר לי לפני כמה שניות, הייתי די בטוחה שהם מנהלים שיחה.
"אוו, זה נוגע ללב" אמר הנער עם הגלימה השחורה, כאילו שמע אותם "כול כך משעמם. עוד מילות פרידה לפני שכולכם מתים?"