בין גן-עדן לגיהנום- פרק 2
הקיר כאילו יורק אותי מתוכו לתוך מקום קטן חשוך, התחושה הרעה שלי צדקה. זה מן חדר מרובע כזה ובפתחו דלת סורגים, הדבר היחיד שיש בו זה דרגש קטן והוא כנראה המיטה.
אלמר מופיע קצת אחרי, אך במקום להיות בתוך החדר הזה, הוא נמצא מחוץ לסורגים. "אני מצטער שרה, זו הייתה פקודה מהמועצה," הוא אומר ומבט עצוב משתקף בעיניו.
"אתה שיקרת לי!" אני נאחזת בסורגי הדלת. "אתה שיקרת לי והובלת אותי למקום הדוחה הזה?!"
על פניו הבעה מתנצלת, אני לא מאמינה לה. "אני באמת מצטער. אבל זו הייתה פקודה ישירה מהמועצה, אם לא הייתי מבצע אותה החיים שלי כמלאך היו מסתיימים," מסביר את עצמו.
"וואו… זה פשוט נוגע ללב," אני אומרת במרירות וזלזול ושומטת את ידיי מהדלת. "נראה לך שאכפת לי מהחיים שלך? אני דורשת פגישה עם המועצה הכך כל קדושה הזאת שלכם." אני מביטה בו במבט רושף ומרגישה איך כל גופי מתחמם. יופי, בדיוק בזמן.
"המועצה לא מקבלת בוגדים, אני מצטער." קולו הופך לאדיש ונשמע כמו קול של מכונה. אני מרימה את ידי ומסתכלת עליהן, הן זוהרות באדום. חיוך קטן עולה על פני ואני שוב אוחזת בסורגים, לרגע לא קורה איזה משהו מיוחד אך כעבור כמה שניות הסורגים מתחילים גם הם לזהור באדום ושנייה אחרי זה אלמר ואני עומדים בתוך שלולית של מתכת מומסת. חיוכי מתרחב ועל פניו של אלמר מבט מופתע ביותר. "ממתי את שולטת ככה בכוחות שלך?" הוא שואל בתדהמה.
"מאז שגיליתי עליהם." אמרתי בחצי שאלה. "טוב. ביי!" אני קוראת ויוצאת בריצה מהחדר, משאירה שם את אלמר שכנראה חושב כרגע על 'מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו?'
בדרכי אני עוברת על פני כמה שורות תאים ובמבט חטוף רואה בהם עוד אנשים עם מראות מוזרים יחסית למה שאני מכירה. יש שם חלק בעלי עור מכוסה בלוטות שחורות וחסרי עיניים -רק ארובות ריקות- מראה מחליא בקיצור ואחרים נמוכים ושמנמנים בעלי צבע עור ירקרק ועלים שזורים בשערם, כנראה שדונים. כולם מביטים בי ומבטיהם מתחננים שאשחרר אותם. אני מסבה את מבטי וחוזרת להתרכז בריצה, חולפת על פני עוד ועוד תאים.
דלת עצומה בגודלה מתקרבת אליי, או שמע אני היא זו המתקרבת אליה. שומר עומד בפתחה, שומר גבוה ושרירי שחום עור, חסר עיניים -גם לא ארובות- וגופו מקועקע עומד בצד הפתח שלה. אני מודה, זה די מרתיע.
אני נעצרת באחת כשאני מגעה אל הדלת וזה גורם לי למעוד, השומר שומע ומסתובב אליי. בחיוך הכי ידידותי שלי אני מביטה בו -מנסה להתעלם מזה שאין לו עיניים- ויוצאת ברוגע מהפתח, עוברות כמה שניות עד שהמוח שלו קולט שאסיר ברח הרגע מהכלא שלהם והוא מתחיל לרדוף אחרי. אני מגבירה את מהירות צעדי ומתחילה לרוץ במבואה לבית הכלא והשומר אחרי. גופי מתמלא אנדרנלין ואני מאבדת תחושה ברגלי כעבור כמה שניות, אבל לא מפסיקה לרוץ, רק חסר לי שהיצור הזה יתפוס אותי עכשיו.
המזל כנראה לצידי היום ואני מצליחה לצאת מהמקום בחתיכה אחת. אני רצה עוד קילומטר או שניים ואז מרשה לעצמי לעצור. פרץ האנדרנלין מתפוגג וגופי מרגיש כאילו הוציאו ממנו את כל האוויר, מה שלא רחוק במיוחד מהחיים האמתיים אם עוד קיימים כאלה.
אחרי כמה דקות מנוחה אני כבר בטוחה שלא עוקבים אחרי ומרשה לעצמי לחשוב על 'מה בדיוק קורה כאן?'
תגובות (0)