בין המכשפים. 1

קשה לומר שנהנתי כאן ועוד יותר קשה להגיד שלא.
יצאתי אל הרחובות הדוממים והברשתי את חולצתי האפורה שתאמה את מצב רוחי בצורה מושלמת. העננים סגרו אט אט על העיר ואני חיכיתי שהירטב מהגשם או שיפגע בי ברק וההפוך לאפר שגם התאים לי מאוד. אבל מה שהרס לי את תחושת הבדידות והעצב היה האיש ההוא שבגללו כמעת קיבלתי דום לב, ועוד יותר שבגללו לבשתי שחור אבל לא בגלל העצב. " רוצה לראות משהו שלא תצתערי עליו?" שאל וישר חשבתי כן, אם אני אמות אז כן, אי אפשר להתמודד אם שבר לב. אני הנהנתי והחרכתי את עצמי להתעלם מין הגלימה שלו ומין הנחש שהתפתל סביב זרועו הימנית וגם, גם מין הכיתוב:" עיר המכשפים".
עזבתי את העניין כמעת אבל הזכרתי לעצמי למה הנהנתי והמשכתי ללכת בעקבותיו. זוכרים את ההזערה שלי? אז רואים מין בחור שכזה אתם תברחו לפני שתרצו ללכת איתו.
כן זאת הלונדון שאני זוכרת עם העננים והכל ואפילו ראיתי מעט את גלגל הענק לפני שנכנסנו לבר הזוהר והרצחני שאותו כביכול שרדתי לפני שהתחלתי ללמוד. " את מי אתה הבאתה הנס?" שאל איש לא מגולח שהריח כמו מי שלא יודע מה זה דאודורנט ומישש זקנו. "אל תדברי."לחש לי הנחש ואני נשבעת שהוא לחש לי את זה."זו… היא…. עזוב ברברט לא אכפאת לך." ובאורח פלא הוא לא שאל עלי יותר."הזערת אבל שלא תדבר, נכון?" לפני שהספיק לומר זאת הנס האיש בגלימה סחב אותי מהר לעבר היציאה וסגר את הדלת מאחורינו."תגידי אות שעולה לך עכשיו בראש!" ראשי הסתחרר ומילמלתי "ט'ת" וקרסתי על ברכי. לא יתכן שזה כל כך מעיף לדבר?!
האיש רשם את האות על הקיר שלא ראיתי אותו ואז ונע בלבנים והן זעו ונעו במהירות ומצאתי את עצמי מביטה לרחוב מלא באנשים עם כובעי מחשפים ומטאטאים. "עכשיו אלואין?"שאלתי אבל ידעתי שלא. נכנסתי והקיר נסגר אחרי ונותרתי ברחוב בלא דרך חזרה וגם האיש נעלם."מממה?" שאלתי את עצמי וכל גופי רעד כשראיתי אנשים עפים על מטאטאים למעלה."לא זה לא יכול להיות!" ועל פני הבעה מטורפת. "יש!" ונעלמתי בחנות לכשפים שהיתה מולי.