בין שמיים וארץ- פרק 1

קול חריקת צירים העיר אותי. כנראה נרדמתי, חשבתי בעייפות.
"או, התעוררת." שמעתי מישהו אומר מפינת החדר. סובבתי את ראשי, מנסה לראות אותו ללא הצלחה. כשהתעוררתי לראשונה ניסיתי לקום לישיבה, אך לא משנה כמה התאמצתי הגוף שלי פשוט לא הקשיב לי.
"הא?" שאלתי וגניחת כאת נפלטה מפי שנייה אחר כך. החלטתי להפסיק לדבר.
"זאת אומרת, טוב שהתעוררת, המועצה מחכה לך." הקול נשמע לי כמו קול של גבר, אבל צעיר, לא נער, אולי בסביבות גיל העשרים, ניחשתי.
עצמתי את עיניי שוב, מנסה להירגע. איזו מועצה לכל הרוחות? ומה היא רוצה ממני? הייתי מיואשת ולגמרי חסרת אונים, בכל מובן שהו.
"את לא כולה לזוז?" האיש שאל בדאגה. "טוב זה דיי הגיוני בהתחשב בכך שהאוויר פלט אותך מגובה חמישים מטרים והיה לך מזל שנחתת על ערוגת פרחים מסכנה."
נפלתי מגובה חמישים מטר? ואני חיה? נראה לי ששברתי שיא, חייכתי לעצמי עקב המחשבה.
"מה את כל כך מחויכת? יכולת למות שם, את יודעת! מזלך שבעלת הבית מצאה אותך והביאה אותך הנה." התעצבן.
"עובדה שאני חיה." לא הצלחתי להתאפק מלומר זאת, הבחור הזה פשוט לא בא לי טוב. "רק שאלה אחת קטנה, למה אני בכלא?" כאבי תופת עברו בי בעת שדיברתי, אך הייתי חייבת לדעת.
"איזה בית כלא בראש שלך? את בבית החולים המובחר ביותר כאן!" בקולו נשמעה גאווה.
"בית חולים? ממתי בבתי חולים החולים שוכבים על מיטות אבן?" התפלאתי.
"על מה ציפית לשכב? מיטת צמח?" נעלב. לא הבנתי למה, בסך הכל רציתי לדעת.
"לא. אבל אין אצלכם מזרנים או איזה חומר רך יותר?" ניסיתי להבין ממה נעלב.
"אני לא יודע מה אלה ה'מזרנים' האלה שאת מדברת עליהם, אבל אנחנו יכולים לצפות לך את זה בבוץ אם זה יעזור."
המחשבה לישון על מיטת בוץ עוררה בי בחילה, "לא… תודה," עניתי, רק היה חסר לי שיחשוב שלא אהבתי את הרעיון, הוא נשמע לי רציני לגמרי.
"טוב, מה שאת רוצה. הרבה מהמטופלים פה דווקא מאוד אוהבים את זה."
"כן… אני לא חושבת שהגעתי מפה, איפה ש-'פה' אמור להיות…" גיחכתי קצת.
"זה הגיוני," אומר הקול שעדיין לא הצלחתי לזהות את בעליו. "בכל מקרה, יש לך כאן קערת אוכל, עשרים סנטימטרים מימינך על שולחן עץ קטן בערך בגובה שלך כרגע." נתן לי הוראות מדויקות להפליא ויצא מהחדר.
"תודה…" מלמלתי אחרי ששמעתי את קול הצירים בשנית, סימן לכך שכבר יצא ולא שמע את דבריי.
כמה שעות לאחר מכן – על פי תחושת הזמן הפגועה שלי – כבר יכולתי לזוז מעט והצלחתי להקים את עצמי בנוקשות לתנוחת ישיבה. לפחות הראש שלי כבר יכול לזוז בצורה חלקה, חשבתי לעצמי וסובבתי את ראשי לכיוון אליו התכוון האיש, פוזלת מעט למה ורואה את קערת האוכל על שולחן העץ עשרים סנטימטרים מימיני, בדיוק כפי שאמר.
הרמתי את ידי חסרת התחושה והרמתי את הקערה מהשולחן הקטן, מנסה לייצב אותה ולהפסיק את הרעד הבלתי פוסק ביד ימיני.
על הצלחת נחו להם בשלווה כמה מאכלים שלא זיהיתי חוץ מפטריות חומות בהירות שמוחי לא הזהיר אותי מפניהן, הונחה שם דייסה בצבע ירוק שנראתה לי כמו רעל וגם איזה ממרח בצבע ארגמני שנראה לי חריף במיוחד.
בחילה גאתה בי למראה המאכלים המשונים אך הרעב גבר עליה, גרגורים ורעידות עלו מבטני, מזכירות לי שמאז כניסתנו למערכת המנהרות התת-קרקעית של באסיק לא הכנסתי דבר לפי. תרתי בעיני אחר דבר מה שיעזור לי לאכול ומצאתי שני מקלות עץ, אחד שקוע בקצהו והשני מתפצל לשלושה, ניחשתי שאלו הם הכף והמזלג במקום אליו הגעתי.
מצאתי את תנוחת האחיזה הנוחה ביותר שלי עם כלי האכילה ה…מיוחדים הללו והתחלתי לאכול, מכניסה לפי הכל מהכל ומגלה שבניגוד למראן המחריד, לפטריות החומות היה טעם של עוף – כמו שהיו מגישים לנו בפנימייה, רק טעים יותר -, הדייסה הייתה חמצמצה בשילוב מושלם של מתיקות והממרח האדום – שבמבט ראשון נראה לי חריף במיוחד – באמת היה חריף, אך עם זאת גם מתוק, כמו רוטב הצ'ילי המתוק שכל כך אהבתי. עד מהרה ניקיתי את הצלחת מכל…מטעמיה כנאמר. "יש להם כלי אחד פחות לשטוף היום." בהיתי בכלי האבן האפור והממורק בהשתאות.
***
תרועת חצוצרה – ככל הנשמע – העירה אותי משנתי, עד כמה שיכולתי לקרוא לניקורים הקטנים שלי בכל שתי דקות 'שינה'. "מה עכשיו?" שאלתי בעייפות את הדמות מאחורי הדלת.
"המועצה מחכה לדבר איתך, להבין איך הגעת הנה ולמה שכבת כאן יומיים שלמים מחוסרת הכרה." הקול נשמע רשמי, למרות שהקשבתי לו רק בחצי אוזן.
"כן, כן… רק תנו שנייה להתעורר טוב…" בלעתי מילים וצלילים מרוב תשישות, ממש לא היה לי כוח להיפגש עם המועצה הזאת שלהם.
"אה! מה זה?" צווחתי כשבלי כל אזהרה מוקדמת, דלי מים נשפך עלי וגרם לדמי לקפוא לרגע. טוב, זה מאיץ התעוררות מצוין, הודיתי בפני עצמי וקמתי בכבדות ממיטת האבן עליה שכבתי.
"אנו שמחים שהתעוררת. עכשיו אנא, עקבי אחרי." הקול נשמע בדיוק כמו זה של האדם שמיקודם הביא לי את קערת האוכל המדהים. סרקתי בעיני את מראהו. צדקתי, הוא נראה לי בחור בסביבות גיל העשרים, בעל שיער חום בהיר ועניים ירוקות בורקות, לבוש מכנסי בד חומים וחולצה ירוקה בהירה שנראו לי כמו מדים כלשהם. הוא נראה לי רגיל לגמרי, חוץ מדבר אחד קטן, גוון עורו היה ירקרק.
בהיתי בו כמה שניות, מנסה להבין למה העור שלו נראה לי ירוק אך כשמבטו הצטלב עם מבטי מיהרתי להסיט את עיניי ממנו. על פניו עלה חיוך משועשע, "את מוזרה."
ההערה פגעה בי כמו אבן. "מה?" שאלתי, מבולבלת וכעוסה. מי הוא שיגיד שאני מוזרה, ועוד ככה ישירות? "תסתכל קודם על עצמך לפני שאתה שופט אחרים!"
החיוך לא ירד מפניו, אך השעשוע ירד ממנו והתחלף באדיבות בלתי מוסברת. "מצטער… זה פשוט מראה לא רגיל אצלנו," הסביר את עצמו.
"למה יש לי פתאום מן דה-ז'ה-וו כזה?" שאלתי את עצמי, קולטת שנייה אחר כך שאמרתי את זה בקול.
"על מה את מדברת?" הסמקתי ממבוכה. רק חסר לי שיחשוב שאני מוזרה גם מבחינת אופי, נזפתי בעצמי ואימצתי את מוחי למצוא הסבר הולם לשאלה ה'מוזרה' כביכול שנפלטה מפי.
"אההה, זה שום דבר. סתם… זיכרון קטן מהעבר. לא… משהו מיוחד," ההסבר יצא מקוטע לגמרי והרגשתי שרק החמרתי את המצב.
"לא לזה התכוונתי, מה זה 'דה-ז'ה-וו?" שאל בבלבול מובהק.
"אה. זה… איך אני אסביר? זו תחושה כזאת שכבר קרה לך פעם בדיוק אותו הדבר, או לפחות משהו דומה." ניסיתי להסביר, הבעיה הייתה שידעתי מה זה בראש, אך לא ידעתי להפוך את הידע הזה למילים. קיוויתי שההסבר היה מספיק מדויק.
"הבנתי," ענה בקול מהורהר, כנראה חושב על מה שאמרתי. "טוב. אנחנו חייבים להגיע לחדר מספר עשר במהירות, אנחנו ממילא כבר באיחור של כמה דקות," אמר אחרי מספר שניות, כשחזר לעצמו וזירז אותי לצאת מהחדר הקטן ולעקוב אחריו.