בין שמיים וארץ- פרק 2

"אז… לאן הולכים?" שאלתי בסתמיות.
"לחדר המועצה, כמובן," ענה לי כבדרך אגב, כאילו בעולם זה נולדתי.
"צר לי לבשר לך, אבל אין לי שמץ של מושג מה זה 'המועצה' ומה קורה בחדר שלהם." נשפתי אוויר בעצבנות.
"המועצה היא חבורה של אנשים – רובם כבר עברו את שנות התשעים לחייהם – והם בעצם סוג של 'מחוקקים' כאן. והחדר שלהם הוא המקום בו הם מחוקקים חוקים חדשים, משנים ישנים, ומשפרים אחרים, מן הסתם," הסביר. נימתו נשמעה לי מתנשאת וזה לא מצא חן בעיני, בכלל.
"שחכתי לשאול משהו מאוד חשוב-" התחלתי.
"איך קוראים לך?" קטע אותי ושאל ישירות.
"ג'יין. ולך?"
"פרנקלי ואן הנגרכט," אמר בקול רשמי במיוחד.
"ומה השם האמיתי שלך?" שאלתי שוב, מדגישה את המילה 'אמיתי'.
"זהו שמי המלא, את יכולה פשוט לקרוא לי פרנק." חיוך ילדותי ומשועשע נפרס על פניו.
"אה. לכל האנשים במקום הזה יש שמות כל כך מסובכים?" נאנחתי.
"לא יודע, אני לא מכיר את כולם. אני בקושי מכיר את כל העובדים של בית החולים הזה." משך בכתפיו, נראה ששיחת החולין הזאת לא כל כך מעניינת אותו.
"בכל מקרה, הגענו!" הכריז ונעצר מול סוג של כניסה, אבל אני לא יודעת איך להגדיר אותה.
זו הייתה מן דלת אבן ענקית אבל לא נראתה ממנה אף נקודת פתיחה, במרכזה היה סדק דיי רחב שירד מתקרת המערה עד חצי הגובה שלה. היו עליה כל מיני פיתוחים מסולסלים שאחרי מבט ממושך בהם הבנתי שהם בעצם זוהרים והיא הייתה גבשושית כזאת, כאילו נוצרה עקב קריסת המערה – מה שיכול להיות נכון – והמילה 'דלת' פשוט לא יכולה לתאר את מה שראיתי שם, אולי 'פתח חצי חסום שנראה כאילו הוא עומד להתמוטט עליך כל רגע' זה התיאור הכי קרוב למציאות שאני יכולה למצוא.
למרות כל המחשבות האלה, המילה היחידה שיכולתי להוציא מפי הייתה: "וואו." ופרנקלי הזה רק המשיך להביט בי באותו מבט משועשע של ילד בן ארבע. מה שהוביל אותי לשאול אותו: "בן כמה אתה?"
"בערך תשע עשרה, אבל אנחנו לא מקפידים לספור כאן שנים, ממילא האנשים ב'מקום הזה' כפי שאת קוראת לו מתבגרים בקצב איטי מבחינה נפשית אז גילנו לא נחשב. אני נראה עכשיו בן תשע עשרה, אבל יש לי אופי של נער בן ארבע עשרה ולפעמים גם של ילד בן חמש," הסביר.
"זה מסביר את החיוך הילדותי הזה שלא יורד לך מהפנים," הרהרתי בקול.
פרץ צחוק קטן נמלט מפיו ומבטו הרצין, כנראה העלבתי אותו. "ואת? בת כמה את?" שאל.
"למען האמת, אין לי שמץ של מושג. בפעם האחרונה שתחושת הזמן שלי הייתה במיטבה זה היה יום הולדת ארבע עשרה שלי. יכול להיות שעברה מאז חצי שנה, שנה ואולי אפילו יותר. מה התאריך היום?" החזרתי שאלה.
"לא יודע, אבל את נראית לי בת חמש עשרה לכל היו-" הוא לא הספיק לסיים את המשפט כשכל המקום בו נמצאנו התחיל לרעוד.
לא רעידות כאלה כמו במימד שלנו, רעידות אדמה. הייתה לי הרגשה מוזרה שהרעידות הן רק בתוך הראש שלי, וכשהסתכלתי על פרנק שלידי הבנתי שצדקתי. הוא אטם את אוזניו בידיו ועצם את עיניו בכוח. לא ידעתי מה לעשות, אז עשיתי כמוהו.
במשך כמה שניות ראיתי רק חושך – כמו בכל פעם שאני עוצמת עיניים – ולא הבנתי מה קורה, מה הבעיה עם המקום ההזוי הזה שמצא לעצמו סיבה שלישית להיראות לי בלתי הגיוני בעליל.
אך לפתע סימא את עיניי – או את מוחי – הבזק אור לבן ואורות החלו מרצדים בראשי, ואליהם מצטרפים בהדרגה גם קולות נעימים וריחות מוזרים שלא הצלחתי לזהות. רציתי לצרוח, לפקוח את עיני חזרה, אך לר הצלחתי. ההרגשה לא הייתה כמו קודם, כאילו הדביקו לי את העפעפיים בדבק מגע, הרגשתי כאילו לא אני היא זו ששולטת בי, כאילו משהו נכנס לתוכי ומתפעל אותו במקומי, וממש לא אהבתי את ההרגשה הזאת. להימצא בכל סוג של חוסר ידיעה יכל לשגע אותי לגמרי.
'מה קורה פה?' שמעתי את קולי בתוך ראשי, שמעתי את מחשבותיי. הקולות, הריחות והבזקי האורות המסנוורים רק התחזקו בכל רגע שעבר ולא ידעתי עוד כמה זמן אוכל להמשיך לסבול את זה.
הקולות ששמעתי כבר לא היו נעימים ומרגיעים כמו בהתחלה, הם הפכו מתכתיים וצורמים והרגשתי כאילו מכים בי במוט ברזל כל שנייה. תהיתי מתי הסיוט הזה עומד להיגמר, רציתי רק לחזור לשלוט שוב בגופי ולשמוע קולות נורמליים ולא של רובוטים מדברים.
"היי ג'יין, ג'יין! תתעוררי!" שמעתי קול מוכר קורא בשמי, הוא בקושי נשמע מבעד לבליל הקולות סביבי אך עדיין הצלחתי לזהות שזהו לא קולו של פרנקלי ואן מה שמו הזה. "ג'יין!!!" צעק שוב הקול, והפעם הצלחתי לזהות את בעליו.
התעוררתי בבת אחת והבטתי במי שעמד מעליי, כמה שניות נדרשו בשבילי כדי שאפסיק לבהות בו ובאמת להסתכל עליו, ואז עיני נפערו וקריאת שמחה והפתעה נמלטה מפי, "שון! אתה חי!!!"