בין שמיים וארץ- פרק 5

"מה הבעיה, פרנק?" שאלתי משראיתי את הבעתו.
הוא הניד בראשו, "אני לא בטוח. אני צריך לראות אותו כדי להבין."
"טוב, תצטרכו לעשות את זה אחר כך. מפני שיש לנו דברים הרבה יותר חשובים לדבר עליהם." קול עמוק נשמע מאחורי. הסתובבתי מיד לראות את מקור הקול, מולי ראיתי את פרנק יורד על ברכיו כמעין מחוות כבוד. "אדון ואן הנגרכט, התואיל לצאת מכאן בבקשה?" ביקשה אחת מהדמויות שעמדה בפתח החדר בנימוס, אך בקולה הייתה נימת ציווי.
פרנק מיהר להנהן ויצא מהחדר בעוד אני ממשיכה לבהות בקבוצת האנשים שניצבה מולי, כל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, לבוש גלימה חומה בעלת עיטורים ירוקים אשר הסתירה את פניהם כליל. ניחשתי שזוהי המועצה.
"האם את היא ג'יין?" שאלה אותה דמות. מצליל קולה העמוק והצרוד הנחתי שזהו גבר בשנות השישם לחייו.
"כן. ומי אתם?" שאלתי ומיד התחרטתי על כך. כבר הבנתי מי אלו ה אנשים העומדים מולי והרגשתי כי אין זה מנומס מצידי לדבר אליהם כך.
"אנו המועצה, למקרה שלא הבנת," דיבר האיש ונימת זלזול בקולו. "מי אלה שני הנערים לצידך?"
הוא לא טרח לשאול אותם בעצמם אפילו, כמה אנוכי מצידו, חשבתי לעצמי לפני שעניתי, "אלו הם שון – הצבעתי למקום בו עמד שון – ואורי." לא טרחתי להצביע על מיקומו, הנחתי שהם מספיק חכמים להבין מי הוא אחרי שהבינו מי הוא שון.
"תוכלי להצביע לנו על מיקומו בבקשה, גברת ג'יין," ביקש האדם וההתנשאות בקולו צרמה באוזני.
'אתם רציניים?' רציתי לצעוק עליהם, אך לא עשיתי זאת. רק החוויתי בידי לעבר אורי שהביט בי במבט מבולבל. משכתי קלות בכתפי כדי להסביר לו שגם אני לא מבינה, בתקווה שעשרת האנשים בפתח החדר לא הבחינו בזה.
המזל היה לצידי הפעם וקבוצת האנשים העומדת מולי, והאדם המדבר, לא דיברו עוד ורק התקדמו בשתיקה לעבר השולחן הארוך מולו ישבתי. כל אחד מתמקם בכיסאו עם שנשארו רק שני מקומות פנויים. ניסיתי להבין איך זה אפשרי שמספר המקומות מתאים בדיוק לכולנו, הרי ידעו שרק אני הגעתי הנה – אלא אם מראש החשיבו גם את שון – ובכל מקרה, איך הם יכלו לדעת על אורי?
כאילו קרא את מחשבותיי, קולו של חבר המועצה שוב נשמע באוזניי, "חדר זה מתוכנן להכיל את מספר האנשים המדויק הנמצאים בו, ללא יוצא מן הכלל, גם אם אין זה מתוכנן מראש. זה סוג של קסם." הפעם לא נשמע בו אף לא שמץ התנשאות.
"איך זה אפשרי?" היה זה שון ששאל.
"אין לך זכות לדבר. זו הייתה אמורה להיות שיחה פרטית עם ג'יין, שניכם סתם עוד נטל." הזלזול חזר לקולו.
"היי, אדון מה-שמו. הם חברים שלי, זה דווקא עוזר לכם שגם הם כאן. אתם לא צריכים להתייחס אליהם כמו חרקים!" כבר נמאס לי שהוא מדבר אליהם ועליהם ככה.
האדם השתתק לרגע, כנראה חשב על דבריי. "פגישתנו איתך לא הייתה אמורה להתקיים כלל. זוהי פגישה הנעשית בהתראה קצרה במיוחד, לא היה לנו כל מושג שתגיעי. אנו אפילו לא יודעים מי את."
"טוב. גם אני לא יודעת מי אתם, ולא ממש אכפת לי. אני רק רוצה לצאת כבר החוצה ולראות את החברים שלי שככל הנראה שוכבים מתים שם באיזשהו מקום." קפצתי את ידיי לאגרופים מבלי משים והרפיתי אותן במהירות. לא רציתי להראות סימני לחץ או כעס.
"אני מבטיח לך, השיחה לא תיערך זמן רב. וסיירנו סורקים ברגעים אלה את כל השטח מעלי פני האדמה. אם חברייך שם הם ימצאו בהקדם ויובלו הנה לקבל טיפול במיידית." נימתו גרמה לי להאמין שהוא דובר אמת, ולא היה לי כוח להמשיך להתווכח איתו, אז עזבתי את הנושא.
"אני רק שואלת, למה הגלימות? אתם יודעים מי אנחנו, ומן הסתם ראוי שנדע גם מי אתם." דיברתי בנימה הכי מאופקת ומנומסת שלי.
ראיתי את ראשו זז מעלה ומטה מתחת לברדס הגלימה, "אני מניח שהצדק איתך. לא מנומס מצידנו להסתיר כך את זהותנו." ובמילים אלו הסיר את הברדס מעל ראשו.
נשימתי נעתקה, היה זה אדם בסביבות גיל השבעים, פספסתי בכמה שנים, בעל שיער חום בהיר, כמעט לבן, דליל ופנים חיוורות אך בעלות גוון ירקרק. עיניו היו חומות כהות ועמוקות, שני פסים שחורים חוצים אותן לארבעה חלקים. הוא נראה לי כל כך מוכר אך לא יכולתי להצביע על הדבר המדוייק.
אחד אחד הסירו כל עשרת חברי המועצה את ברדסיהם ולמולי נגלתה חבורת אנשים מבוגרים, חמישה גברים וחמש נשים, כולם בעלי מראה דומה – חוץ מכמה יוצאים מן הכלל – שיער חום ובהיר, עיניים חומות ועור בעל גוון ירקרק.
הייתה שם אחת אשר נראתה לי קצת משונה, שיערה היה ירוק כצבע הדשא ועורה היה חום דהוי, כמו שוקולד מריר שעבר זמנו, עיניה נצבעו כשיערה ובתוכן נראו סדקים חומים אשר שיוו להן מראה של גלגלי שיניים מסתובבים. היא הביטה בי בפנים חמורות סבר.
אחד אחר, המובוגר מביניהם, אדם בעל פרצוף כחוש ומצומק הנראה כאילו צבעו אותו בירוק, ראש קירח אשר ורידיו בלטו ועיניים שנראו לי שחורות לגמרי חייך אלי חיוך קטן הנראה כסדק בפניו הירוקות.
אחרי שסיימתי לסרוק את כולם חזרתי להביט בדובר, ככל שהתעמקתי בו יותר כך הוא נראה לי יותר ויותר מוכר, "נפגשנו כבר פעם?" שאלתי כדי להיות בטוחה.
הוא חייך אלי בהבנה, "שמי הוא סטורש צל קריים, אני מקושר אליך בדרך שלא אוכל להסביר כרגע. למקרה שעדיין לא הבנת, שמך הוא אינו ג'יין."
הוכיתי תדהמה. שמי הוא לא ג'יין? אך זה השם בו קראתי לעצמי ואחרים לי מאז שאני זוכרת את עצמי, התהייה חלפה בראשי ובקרנותי החלה להתעורר. "מה זאת אומרת? יש לי שם אחר, שהוא לא ג'יין?" שאלתי, מנסה לסדר את מחשבותיי.
הוא הנהן, "כן. ג'יין היה שם שהושתל במוחך ברגע בו נפתח השער – "
"איך אתה יודע על השער? הוא בכלל לא נמצא במקום הזה," התפרצתי לדבריו, משהו לגמרי לא הסתדר לי.
"כן, בקשר לזה. את נמצאת עכשיו בעולם הנקרא 'טראריס' זהו מקום השתלבותם של יושבי האדמה והאוויר. העולם בו נולדת נקרא 'אקווג'ניס' המקום בו שוכנים יושבי האש והקרח, ואני בכוונה אומר קרח ולא מים." הוא הפסיק לרגע, נותן לנו לעכל את המידע ואז המשיך, "את בעצם נולדת מהתפצלות עולמנו בעשרים וארבעה לחודש השמיני בשנת אלפיים ואחת, לפי הספירה שלכם. לפי ספירתנו, קרה זה ביום החילוף, יום האמצע, יום האסון, מלחמת היסודות. היום בו כולם הצטלבו לנקודה אחת במרכז היקום, נקודת האינסוף. חמישים ושש שעות של מוות, הרס, חורבן וישועה שלא הגיעה. היום בו את נולדת היה היום בו הופרדו ארבעת היסודות וחולקו לשני ממדים מקבילים, כל אחד בצד אחר של היקום ובכל אחד שני יסודות המנוגדים זה לזה." הוא השתתק, מעיף מבט בכל אחד מחבריו למועצה, כמבקש רשות להמשיך.
האדם המבוגר שבחנתי כמה זמן קודם לכן הרים את מבטו, שהיה נעוץ כל העת בנקודה בלתי מוגדרת בשולחן האבן והתחיל לדבר, ממשיך את דבריו של סטורש, "שמי הוא לורנס פולי ורדן, אני מקושר אליך באף דרך, אבל את מכירה אותי, גם אם אינך זוכרת זאת עכשיו. אני אבהיר רגע משהו, הוריך אינם אוריון וקלרה, העולם הוא זה שברא אתך, זיכרונותיהם של כל מכרייך בנוגע אליך שגויים, אשליה שיצר היקום כדי להעלים את טעותו ולהטמיע אותה בטבע החיים." הוא הביט בי באותו מבט חם שראיתי עליו בזמן שבחנתי אותו, חיוך קטן וצר.
"אתה בעצם אומר לי שאני טעות, טעות שהעולם יצר? איך זה אפשרי? לכל דבר יש תפקיד." הייתי נסערת, לא הצלחתי להפנים את מה שהם אומרים לי, לא רציתי לתת למוחי להבין שאני שגיאה, טעות, אחת מהבעיות שיצר העולם.
"לא. הטעות הייתה להפריד את העולם, לפצל אותו לשניים, לגרום למחמה אינסופית בין יסודות מנוגדים בה כולם מפסידים. את היא התשובה שהוא יצר, התיקון, הדבק שאמור להחזיר הכל לקדמותו." הסביר וקולו מתחזק מעט בכל מילה, נעטף בהילה של כבוד.
"ואיך אתם יודעים את כל זה? הרי אמרת שהיקום יצר אשליית זכרונות, איך אתם יכולים לדעת שזכרונותיכם נכונים?"
"אנו המבוגרים ביותר מבין אנשי ארבעת היסודות, חיינו באסון זה גם לפני שנים רבות, כאשר היינו צעירים. באותו זמן הנברא היה לורנס." הייתה זו האישה שדיברה עכשיו, פניה חסרות הבעה וקולה חלול.
"פניי באמת צבועות בירוק, למקרה שתהית. צבען האמיתי הוא כצבע עורך, שיערי היה בצבע כחלחל ועיניי בצבע השחור המסמל את האש."
"אז אין בך אף חלק מהאדמה?"
"כ-'פיצוי' על מראי, יסוד האדמה אצלי הוא החזק ביותר. בדיוק מאותה סיבה שבמראך אין חלק של מים, המים הוא היסוד החזק ביותר אצלך."
"אה… יש לי שאלה." קולו המהוסס של אורי נשמע מימיני.
הפניתי אליו את מבטי. "אני מניחה שזו אותה אחת אצל שנינו."
"שלושתנו." הצטרף שון.
סטורש חייך, "אני מניח שכולנו יודעים מה היא."
השתררה שתיקה ארוכה בה איש מאיתנו לא דיבר, כולנו חשבנו על אותו הדבר. לא ידעתי למה, אבל השאלה הפחידה אותי, לא הבנתי מה יכול להיות כל כך מפחיד בשאלה הזו.
לבסוף היה זה לורנס ששבר את השתיקה, "שמך הוא קלאדיס, האסון שנברא ויתקן הכל."