בין שמיים וארץ- פרק 6

לאחר שהשיחה הסתיימה, חברי המועצה הובילו אותנו חזרה למבוך המעברים התת-קרקעי עד שהגענו לשורת חדרי ההתאוששות. חיפשנו בערך חצי שעה – לפי הספירה שלנו – עד שראינו באחד התאים הפנימיים ביותר דמות שרועה על הדרגש הקטן חצי מעולפת. שיערה האדמוני נפל מצד הדרגש ופסיו הורודים כמעט זהרו בחושך ששרר שם. עיניה היו חצי עצומות ונראה היה שקשה לה מאוד להשאיר אותן פקוחות.
"ברן…" לחשתי, עפעפיה זזו בקושי.
"ברן," אמר שון בקול קצת יותר חזק משלי.
"שני טמבלים. בחיים לא תעירו אותה ככה, גם לא אחרי שתמותו," אורי דיבר בקולו הרגיל, לא מהוסה ואפילו לא קצת יותר שקט. "ברנדה בלייר. אנשים מחכים לך בחוץ ואת שוכבת ככה חצי ישנה, מה זו ההתנהגות הזאת?" הפנה את מבטו אליה ודיבר בקול רם וקשוח, לא שם לב לזה שהיא חצי מעולפת.
התפלאתי שזה באמת עבד. ברנדה קפצה ממקומה בבהלה, "מ- מה? מה קרה? למה לכל הרוחות אתה קורא לי ברנדה חתיכת חומני מכוער!" עיניה, שכבר נראו כאילו הן בוערות, רשפו וכמעט נרתעתי אחורנית מפחד שלהבות יפרצו מהן.
"רואים? ככה מעירים אותה." אורי ניפח את חזהו בגאווה וחייך לעברה חיוך ילדותי, צוחק כאילו היא לא נראה כמו מפלצת עד לפני רגע.
"טמבל…" מלמלה לעברו בכעס אך גיחכה לעצמה בשקט.
החלטתי לחזור לעניין שלשמו הגענו, "תגידי, את יודעת במקרה איפה דן?"
ברן חשבה לרגע ואז ענתה, "כן, נראה לי… אני חושבת ששמו אותו באחד מחדרי ההסגר, זה מה ששמעתי לפחות, לא י'דעת מה זה." משכה בכתפיה. "אכפת לכם לקרוא למישהו שיבוא וישחרר אותי מכאן? למה אני בכלא?" פתחה ברצף שאלות ומלמולים רצופים בין לבין.
"כן. זה גם מה שאני חשבתי בהתחלה. זה לא בית כלא, זה בית החולים שלהם, ותאמיני לי שאחרי המנה הראשונה מהאוכל שמגישים פה, לא תרצי לעזוב." הרגשתי שקולי נשמע יותר נלהב ממה שניסיתי להביע והסמקתי טיפה.
"הא! את חמודה כשאת מסמיקה. את צריכה ללמוד לעשות את זה באופן טבעי." סטתה ברן שוב מהנושא.
"אוי, תפסיקי עם זה כבר. ברן, אנחנו באמת צריכים למצוא אותו." קולו שן שון נשמע חזק וברור מבעד למחשבותיי והנהנתי אליו אוטומטית.
"היי, הייתי רצינית בקשר לזה. שמעתי אותם מדברים על איזה חדר הסגר, שהוא פושע מסוכן, פולש ודברים כאלה."
שלושתינו, אורי, אני ושון, הבטנו זה בזה במבטים מבוהלים. "פושע מסוכן?" שאל אורי.
"פולש?" שאל שון מיד אחריו.
"את בטוחה?" בכל ליבי קיוויתי שהיא שמעה לא נכון, אבל האמת הייתה חזקה יותר. גם לפרנק הייתה תחושה לא טובה לגביו, מה שברנדה אמרה היה הקש האחרון. דן הוא איזה מישהו מאוד מסוכן – או שהיה מסוכן – כאן בממלכה הזאת, אם אפשר לקרוא לזה ממלכה.
"מה פתאום נהייתם רציניים? זה לא שהוא הרג מישהו." צחקה ברן. "רגע. הוא כן?"
"אנחנו לא יודעים, אמרו לנו רק שיש קשר בינו לבין איזו מלחמה שהתרחשה ביום ההולדת שלי."
"יש לך איזשהו מושג איפה יכולים להיות חדרי ההסגר? אנחנו חייבים להגיע לשם ולדבר איתו. את בינתיים תישארי ותאכלי את האוכל המדהים שיש להם פה." שון נשמע נלהב ממש כמוני כשדיבר על האוכל והסמיק גם כן.
טפחתי לו על כתפו, "מבינה אותך לגמרי. הפטריות האלה בטעם עוף פשוט מעולות."
הוא תלה בי מבט שואל, "עוף? לי זה הרגיש כמו דובדבנים קפואים בסירופ."
לא הבנתי על מה הוא מדבר. פתחתי את פי כדי להגיד עוד משהו שסותר אותו אבל שכנעתי את עצמי שלא בשנייה האחרונה, לא היה לנו זמן על מריבות טיפשיות של 'מה היה הטעם של הפטרייה'.
"בואו נלך," אמרתי. "נשאל את פרנק אם הוא יודע איפה זה."
התחלנו להתקדם חזרה במסדרון כששמעתי את ברן קוראת מאחורינו, "מי זה פרנק?" לא עניתי לה, כך גם שון ואורי, היינו צריכים להגיע אל דן.
פרנק עמד לו בקצה המסדרון וחיכה לנו. "מצאתם אותה?" שאל כשראה אותנו מתקרבים.
"כן. היא מרגישה מצוין," עניתי בזריזות. "איפה חדרי ההסגר כאן?"
הוא הביט בי בחשדנות, "למה את צריכה לדעת?"
"מפני שהיא אמרה לנו שדן נמצא שם. אני רוצה לפגוש אותו." פלטתי אנחת חוסר סבלנות קטנה והתעלמתי ממבטיהם הנרגזים של שון ואורי משמאלי.
"טוב, אני מניח שיהיה זה בסדר לקחת רק אותך…" אמר בהיסוס מסיוג.
"זה לא שאני אשחרר אותו משם או משהו כזה. אני רק רוצה לדבר איתו, לשמוע מה הוא יודע."
"בסדר." התרצה. "אבל אתם שניכם נשארים כאן. מספיק שאני מסכן את עבודתי בכך שאני מביא אותה, אני לא רוצה שזה יהיה ודאי."
אורי ושון הביטו בי באותם מבטים רק זועמים יותר. "כדאי לך שזה יהיה שווה את זה…" שמעתי את שון ממלמל מאחורי כשהתחלנו ללכת וחייכתי לעצמי. מבחן הסיבולת הראשון שלו, נראה איך הוא יתמודד.
כשהיינו מספיק רחוקים שאלתי את פרנק את כל השאלות המעטות שיכולתי להעלות בראשי על 'חדרי הסגר'. "מה זה בעצם המקום הזה? אתם כולאים שם את הפושעים המסוכנים ביותר? שבויים? חולי נפש?" שאלתי בשטף.
הוא הרכין את ראשו ביאוש, "את לא יכולה להפסיק לשווע לידע, הא?"
חייכתי במבוכה, "כנראה שזה סוג האדם שאני… אבל ברצינות, אני באמת רוצה לדעת מה המקום הזה."
"בסדר. זה אגף סגור בבית החולים הזה שנמצא כמה קילומטרים מתחתינו, שמים בו את הפושעים המסוכנים ביותר – לרוב שבויי מלחמה – או חולי נפש. אני עדיין לא ראיתי אותו, אבל יש לי הרגשה שמעולם לא הגיע אלינו אדם כל כך חשוב מהשמיים." בסוף הסברו הוא נשמע מרוחק, כאילו בדיוק עלתה בראשו מחשבה שהוא לא מבין.
"מה זאת אומרת 'אדם חשוב כל כך מהשמיים'? מי הוא?" סקרנותי התעוררה, בפעם העשירית לפחות מאז שהגעתי. ניסיתי להתעלם כמה שאני יכולה מהעובדה שאנחנו יורדים עוד יותר עמוק לתוך האדמה.
"כבר אמרתי לך, אני לא יודע, לא ראיתי אותו."
שתקתי.
"נגמרו לך השאלות? לא חשבתי שזה יקרה." צחק ואני רק גיחכתי בעצבנות.
המשכנו ללכת בשתיקה, צעדנו בירידה כל כך הרבה זמן שכבר לא הרגשתי את הרגליים, ה'נוף' לא השתנה, רק מנהרות ועוד מנהרות חצובות באבן חומה ומחוספסת. "עוד כמה זמן מגיעים?" שאלתי בין התנשפויות מאמץ.
"עוד כמה דקות מגיעים לקרון, הוא יסיע אותנו את שאר הדרך." הצביע בידו לכיוון אחת המנהרות החשוכות יותר במקום.
"יש רכבת במקום הזה? כמה זמן אנחנו כבר הולכים במקום הזה?" שאלתי בהתרגשות מעורבת בכעס.
"בערך שעתיים – לפני הספירה שלכם – אצלנו זה בערך ארבעה טמפורים, משהו כמו שבעה קילומטרים," השיב ומיד הוסיף, "זו לא רכבת, רק שתדעי, אין אצלנו רכבות."
"מה זה טמפורים?" התעלמתי מההערה שלו.
"זו יחידת המידה שלנו, כל שעה שלכם היא בערך שעתיים, יחידות המרחק דומות." נראה היה שהוא מנסה לדבר כמה שפחות, הוא פשוט הסביר דברים בקצרה ואת השתתק.
"איך זה שאתם מודעים ליחידות המידה שלנו אבל אנחנו לא יודעים על שלכם?" שאלתי בהתעניינות, למרות שכל מה שרציתי היה שידבר יותר, כבר התחיל להימאס לי מפרקי הדיבורים הבודדים שלנו והשתיקה הממושכת בכל שאר הזמן.
"אנחנו לומדים את זה כאן, המועצה מעבירה לרשויות מידע בעל חשיבות מופחתת ואנחנו לומדים אותו במרכזי הלמידה."
"אתה מתכוון לבתי ספר."
הוא הפנה אלי את מבטו, "לא, אני מתכוון למרכזי למידה. אצלנו יש אפשרות בחירה בין רכישת ידע לבין למידת אומנות הכשף." בעיניו נראה זיק של חוסר סבלנות כלפיי.
לא התייחסתי לזה, רציתי לדעת עוד. "כשפות אצלכם זו אומנות נרכשת? חשבתי שנולדים עם זה."
הוא נאנח בכעס, הבנתי שלגמרי נמאסתי עליו. "כן, זו אומנות נרכשת. עד גיל שש, אני מתכוון, ילדים ונערים שכבר עברו אותו יכולים רק ללמוד ואז זה חובה. רק אלה שמתגלה אצלם כישרון מיוחד לכשפות מורשים להתחיל ללמוד אותה גם אחר כך."
"הו… כיף לכם!" קראתי בעליזות מעושה, מנסה לרכך קצת את האווירה. "אצלנו למידה היא חובה ואין דבר כזה 'כשפות'."
"אצלכם לא קיים יותר." הוא הביט בי במבט עצבני והשתתק, משאיר אצלי חלל ריק וריקני.
***
"הגענו!" קרא כעבור עוד כמה שעות טובות ומייגעות של הליכה והצביע לכיוון עוד אחת מהמהרות העמוקות במקום, שהייה מוארת.
כמה דקות אחר כך כבר עמדנו מול הדבר שהוא קרא לו 'הקרון'.
"זה נראה כמו מפלצת…" מלמלתי.
"זה בגלל שזו באמת מפלצת."