בית ספר לערפדים -פרק 1
"מי…מי אתם?" גמגמתי בעוד אדם אשר ריחף מעט באוויר כך שכפות רגליו אינן נגעו באדמה כלל אחד בידי החסונה.
"אתה בא איתי." הוא אמר בקול עתיק מעט, משהו הדהד בקולו.
"אבל מי אתה?!" שאלתי וניערתי את ידו מזרועי.
"אין זה חשוב כעט, חתמנו על חוזה עם הפנימייה שכאשר תגיע לגיל שש-עשר נוציא אותך מכאן לבית סיפרנו." הוא אמר ואחז דוב בידי.
הוא החל להוביל אותי למחוץ לשער שם היה, מן…איך את אתאר כזה דבר?!
ענן שמתאים בגודלו ששני אנשים ישיבו בתוכו ואולי אפילו שלושה.
האדם משך בידי כך שגם אני עמדתי על הענן שהחל לצבור גובה עד שהגיע לגובהו של עמוד חשמל.
"אל תפחד, עם תפחד, תיפול." הוא אמר, ניסיתי לפענח את דבריו, אך כנראה, שלא היה בכך צורך לזמן ממושך.
הענן המשונה האיץ את מהירותו לכאלפי קילומטרים לשעה, אומנם הראיתי שאינני פוחד כלל.
אך בינינו? -הרגליים שלי נמסו.
פחדתי כמו שלא פחדתי מעולם!
צבטתי את עצמי כדי לוודא שזה לא חלום, אל לצערי-לא ! זה לא היה חלום. זה היה אמיתי לגמרי!
לאחר כמשהו שלי היה נראה כמו נצח, אך התברר רק כחמש דקות
הענן החל להאט עד שהאדם המוזר משך אותי לאבר מבנה שהיה בנוי כולו על ענן שחור אפרפר ענקי!
החלנו לפסוע עליו, בהתחלה חששתי אך במהרה תפסתי את עצמי בידיים !
-בכל זאת רלף! אתה שרדת במשך שלוש נים פנימייה צבאית !
אמרתי לי בלב והמשכתי ללכת אחרי האדם.
"אדוני! היכן ה…" נערה רצה אל האדם, שיערה האדמוני והגלי נפל על פניה בצורה מושלמת, עיניה החמות ברקו כמו אבני חן, שפתייה הדקות נפתחו מצד לצד בחיוך ממכר.
היא לבשה מכנסי ג'ינס צמודים וחולצה אשר עליה כתוב "מוות לשונאים!".
חייכתי עליה מעט, והזזתי את הפוני שנפל על עיניי והסתיר אותה לגמרי.
"שלום," היא אמרה בקול מתוק אך גם קשיחות בתוכו, "אני אליס." היא אמרה.
"רלף." אמרתי וחלצתי את ידיה החמה….
תגובות (0)