בלה סוויטר/ ה"הדמיה" פרק 1 (אני עדיין פתוחה להצעת דמויות)

התקדמתי לאט בין עצי היער. זהו זה, זה התחיל. רישמית ה"הדמייה" החלה. שלושה שנים התקוננתי לזה. זה יהיה קשה, אני בטוחה.
הכל התחיל מגיל 13: אמא עזבה את הבית ואבא, אף פעם לא היה לי.
באותו בוקר באו אנשים מהצבע, הם דרשו לקחת אותי איתם. הסכמתי.
עכשיו אני פה, עומדת להתחיל את האימון הסופי, את ה"הדמיה" של קרב כישופים אמיתי.
החוקים פשוטים: א' אל תיתן אמון, ב' אתה רשי לעשות כל דבר חוץ מלצאת מהיער, ג' תחייה עד סוף החודש.
עשיתי לי רשימת מטלות חיוניות ל"הדמיה":
א'- להשיג בני ברית
ב'- למצוא מקום מיסתור
ג'- למצוא מזון ומי שתייה.
טוווווווווו, המשרוקית שרקה, ה"הדמיה" החלה. לא ידעתי איפה האחרים, אני רק ידעתי שגם הם ביער וחלק מהם מוכנים להרוג בשביל לנצח.
רצתי בכל כוחי בין העצים, לסוף העתתי. וישבתי בין השיחים.
"עיין-אודם" לחשתי ועשיתי תנועה בידיים מול העיינים שלי. מיד ראיתי הכל בצבעי חום. יכולתי לראות סנאי בתוך עץ. הוצתי אולר ועמדתי לתקוף. קפצתי קדימה מהמחבוא כשפתעום…
"מה לעזזל!?" שמעתי כל של מישהי, קול עמוק וחלק. הפסקתי את עייני האודם שלי וראיתי מולי מישהי, היו על מיצחה עיגלי זעה, אילו עדיין רצה מתחילת ה"הדמיה".
לא הורדתי את האולר, יכול להיות שבמתרתה לרצוח אותי.
הבטתי בה מקרוב יותר. עכשיו ראיתי שהיא בארך בת 16, בגילי. היה לה שיער בהיר מתולתל בקצוות, עניים כחולות-ירוקות-אפורות. ועור חיוור עם טיפה נמשים על האף.
כשראיתי שהיא לא מהבה איום הנמחתי את האולר.
"בלה, בלה סוויטר" אמרתי והושתתי יד ללחיצה.
"אוי איזה נחמד שאת לא הורגת אותי" התבדחה ואז הושיטה גם היא את ידה ואמרה: "כריסטינה מירוולד, אבל את יכולה לקרוא לי כריס".
"סליחה על מקודם" נאנחה בלה," אני קיוונתי לארוחת הערב שלי, לא עליך!"
"אם כך, מזל שפספסת, אלה עם כן את קניבלית?" כריסטינה צחקה והלחיים שלה נצבעו באדום, מה שהדגיש את הנמשים שלה.
"אז…" שאלתי, "רוצה לעזור לי לצוד ארוחת ערב?"
במקום לענות, כריסטינה כישפה חץ וקשת ורק אז אמרה: "מוכנה יותר מהמפקדת למילחמה!"
ושתיהן יצאו לצוד איזה סנאי ולא, לא בן-אדם!