בלה סוויטר פרק 10 (חלק א')

שון הכין אוהלים, כריס הייתה אחראית על המדורה, וטיירו… אני לא יודעת מה לחשוב עליו. משהו עובר עליו, לפי מה שהמפלצים אמרו כישפו אותו כישוף שלא הצליח כל כך. אבל הוא הציל את חיי… אני לעולם לא ישכח איך הופיע מולי וגונן עלי מפני המכה הניצחת של אוטריו. הוא טוב, נכון? אני לא יודעת מה לחשוב…
כאב צורב שתף אותי מעזור העין, וונדי הורידה לי את התחבושת ושתפה את הפצע במים.
"אל תדעגי" אמרה לי בעדינות, "העין שלך בסדר, זה רק ישאיר צלקת קטנה".
"אני לא דועגת".
פתאום יצא מישהו מהשיחים, איפה שיצאו מקודם המפלצים. הוא ראה אותנו ואת המחנה שלנו ואז הוא הביט בגופות המרוטשות שם. "וואו! מישהו קיסקס פה כמה אוייבים באלגנתיות!" קרה בשעשועה.
הוא התקרב וראיתי שהוא נער בעל שיער בלונדיני-כמעט לבן חלק ודק כמו נייר עד הכתפיים ועיניים ירוקות בהירות בפנים שדוניות למראה וחיוך סתמי. הוא נראה כחוש, לא גבוה באופן חריג, בערך 1.75. נאה בהחלט. הוא נראה כבן 17.
"מישהו חגג פה?"
צעדתי אליו, הוא לא נראה לי חשוד אז לא שלפתי נשק. נעצתי בו מבט מאיים כמו חתול שמתקוון לקפוץ על טורפו.
"וואו" אמר, "לא צריך להתרגש! רק באתי להיות איתכם מאט, מותר?"
"מי אתה?" שאלתי.
"אני… אני בוּן" אמר ואז כיחכך בגרונו, "בון לידס".
"בון?" שאלתי וניסיתי להחניק חיוך.
"אה… כן! למה, יש בעיה?" שאל.
"לא, לא! חס וחלילה!" התנצלתי, "נאים מאד בון, אני בלה סוויטר, ברוך הבא ל… צבא שלנו".
בון לחץ את ידי ביתר התלהבות, "נראה שקטלתם פה איזה כמה מזיקים?" הוא חייך חיוך ממזרי.
"אם במזיקים אתה מתכוון ליצורים קניבלים עם שיניים חדות וטפרים, אז כן, קטלנו מזיקים!"
בון הביט בעין שלי, נראה שרק עכשיו הוא שם לב לפצע שלאורך עין ימין שלי.
"אז" שאל, "איפה נרשמים לצבא?"