בלה סוויטר פרק 10 (חלק ב)

אני לא יודעת מאיפה בון הגיעה פתעום. למעשה אני לא יודעת כמעט דבר.
הימים האחרונים היו המוזרים בחיי. קודם כל אני משתתפת סוף כל סוף ב"הדמייה" ופתעום אני מגלה ש- 1. ה"הדמייה" היא סתם מקום לכלוא לוחמים 2. מתחננים מלחמה להפלת מלכנו 3. אני כבר לא יודעת במי לטת אמון… ויש את טיירו, אני כל כך מבולבלת לגביו. אוי, די! למה אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו?! הוא בצד של האוייבים, הוא הסגיר אותנו למפלצים, הוא… הוא… הציל את חיי.
ישבנו סביב המדורה החמה. אחלתי איזה סוג של בסר מהשלל שהיה לאנשי-חיות האלה. כריס וידעה שזה לא בני אדם, או זן אחר שלא רצוי למאכל.
בון התקבל בברכה אל כולנו. נראה שהוא מבין בערך מה מעמדו של כל אחד, כי הוא התיישב ליד שון ודיבר איתו. הוא סיפר כמה בדיכות על חשבונו, כך שאפילו שון החניק חיוך. שון דעג לספר לו על הכל.
"מה את חושבת עליו?" לחשתי לכריס. נראה שהארתי אותה מלחלום בהקיץ כי היא הביטה בי כאילו נפלתי מהשמיים. לבסוף היא אמרה, "אה… הוא נראה די בסדר". אבל ידעתי שיש בזה יותר, אפילו באור המדורה האדום, הסומק שלה היה חזק והבליט את נמשייה.
"נו" שאלה, "מה את חושבת על טיירו?"
זו הייתה מלחמה. נעצתי בה מבט רושף אבל זה רק גרם לה לצחוק. "ידעתי!" אמרה.
—–
כולם כבר הלכו לישון. היו שני אוהלים, בתוך אחד ישנו שון ובון ובשני כריס ווונדי.
אני וטיירו התנדבנו לישון בחוץ. למען האמת אני רציתי להוציא ממנו מידע. עליו, זאת אומרת, לא על האוייב! הוא עושה רושם שלא יודע כלום ואני רציתי לראות בדיוק על מה העניין.
יצאתי מהשק שנה שלי והלכתי לעברו בעדינות. הוא ישב על המישמר כשלושה מטרים ממני עם הגב אליי.
"ערב קריר" אמרתי והתיישבתי לידו.
"לכי לישון" ציווה, אבל לא הקשבתי, מי הוא שיגיד לי מה לעשות? את זה רציתי לדעת.
"טיירו" אמרתי בנחישות, "תגיד לי".
"מה?" שאל, מבולבל מאט מהנימה הפתאומית.
"הכל".
"נראה שאין לי סיבה להסתיר יותר, נכון?" הוא נאנח, אילו ידע שזה יגיע.
"תגיד לי הכל" הנימה שלי נהייתה רכה יותר, "אני רוצה לדעת.
טיירו הביט בי במבט חמים. הוא הזיז את הראש וחזר למצב רוח הקודר שלו.
"למה אתה עושה את זה?"
"את באמת רוצה לדעת?"