בלה סוויטר פרק 7

כריס הצביעה לעבר אחד השיחים היותר קרובים אליה: חבורת נערים, כשל ארבעה נערים ונערות בגילי 15-18. הם ישבו במעין מחנה קטן במרחק מאה מטר מאיתנו.
הצצתי לשם וסימנתי לכולם להיות בשקט. "תעשי את זה" אמר שון, נראה שהוא מבין שאין טעם במאבקי כוח עכשיו. "קדימה" עודדה אותי כריס. טיירו אמד במרחק שלושה מטר והביט בי בשקט, אילו מבקש להבלה בין הצללים.
אני לא יכולה להשתמש בשתי כישופים בו זמנית, חשבתי, אבל אני יכולה להשתמש באחד מלא!
התרכזתי, עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין אותי קטנה יותר, אוורירית יותר…
פקחתי עיניים, גופי קטן לגובה של כחצי מטר, עייני התחדדו וידיי הפכו למוטת כנפיים של כמטר. הפחתי לבז. כך חושי התחדדו.
עפתי מעלה לצמרות העצים וניסיתי לא להראות. עפתי בין העצים כדי להתקרב מאט. יכולתי לראות עכשיו את התמונה בבירור: היו שם שני אוהלים ובמרכז מדורה קטנה. היו שם כשלושה בנים ושתי בנות, אבל היה במראה שלהם משהו מוזר, תורד מנוכה. ואז מצאתי, לראשיהם היו קרניים מעוגלות קלות ופרצוף חייתי מלא שיניים חדות וציפורניים… לא! טפרים ארוכים יחסית, שלא היה ניתן לראות מהמרחק בו אמדו חברי לצוות.
"אני רעב" אמר אחד מהם, נער בארך בגיל 17.
"שקט, אוטרִיו!" נהם הגדול מבין הנערים, בארך בן 18, "כשאדוננו ישמיד את הממלכה עם הצבא האדיר שלו יהיו לנו מלא בני אדם לאכול, זוכר מה הובטח לנו?"
"את כל הגופות שאנחנו רוצים?" שאלה האחרת, הקטנה מביניהם, בסביבות גיל 15 אולי 16.
"בדיוק, עָדמַל! למרות ששחכתה, הִיבון, שיש עוד מלא יצורים שיאכלו מהגופות! אנחנו לא היחידים בצבא של האדון!" אמרה אחרת, בת 17, לדעתי.
"את תמיד חייבת לתקן אותי קולִיבִיָה?" שאל היבון, "ברגע שנמצא את השומר ששומר על הגבולות שהברחנו פנימה ונהרוג אותו, נחזור לצבא. לי אישית" הוא הדגיש את המילה, "הובטח חצי מראשו של המלך לארוחת בוקר!"
"תזכיר לי למה אנחנו הורגים אחד משלנו?" שאל אוטריו בטיפשות.
היבון עיבד את זה, הוא התחיל לצרוח על אוטריו: "אידיוט! אמרתי מליון פעם, אנחנו הורגים אותו כי משהו בכישוף עליו השתבש! וחוץ מזה, הוא לא אחד משלנו. רק התלנו עליו כישוף, זה הכל!"
"רגע!" קטעה קוליביה, "למה אתה מקבל את הראש?"
"כן" נהמה עדמל, "זה לא הוגן!"
המפלצים החלו רבים ביניהם, אז בלי שישימו לב, עפתי בין העצים חזרה לחברי לצוות. כנראה שהייתי חיוורת, כי שאלו אותי מה קרה.

אחרי שסיפרתי את כל הסיפור, מראה חברי לא היה יותר טוב.
טיירו העיף מבט לעבר המפלצים ופתאום החל להשמיעה כמו סירנה. המפלצים הגיחו מבין השיחים וקוליביה אמרה: "והנה המרגל שלנו!"