בלתי נראית- פרק 1

אני הולכת ואף אחד לא שם לב. שוב.
לפעמים מתנגשים בי (כן, זה באמת קורה הרבה) ומבקשים סליחה חטופה.
רק שנייה אחת- לפני שתתחילו לדמיין דברים לא נכונים ותתאכזבו לגלות את האמת- קבלו מידע שיעזור לכם לדמיין אותי.
הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת הוא שאני נערה- בת 17 (כבר התחלה טובה, לא?.). *אבל* אני לא רזה- אלא , זו תהיה הפתעה, שמנה!. אני שמנה בידיים, בבטן, בצוואר, בפנים וברגליים.
דבר שני אין לי עיניים בהירות- הנה עוד הפתעה, הן חומות!
ודבר שלישי ואחרון יש לי שיער חום-שטני-גלי. (הדבר היחידי שאני אוהבת בעצמי.).
אני ממשיכה ללכת ואנשים ממשיכים להתנגש בי בלי בושה. ראיתי את האוטובוס מתקרב וידעתי שבהליכה אני לא אצליח להדביק אותו- וריצה? אני? לרוץ? אין מצב.
אני פשוט אקח את האוטובוס השני שאני אוהבת לכנות- "המדור למאחרים".
האוטובוס עבר על פניי ואני התיישבתי בתחנה.
אתם לא חושבים שזה עלוב שאני בת 17 ואין לי מכונית? אני חושבת ככה.
והאוטובוס הגיע ועליתי עליו.
האנשים שמו לב אליי הפעם (אני אמורה להריע?) וברוב טובם- לא התנגשו בי.
שילמתי על כרטיס והתיישבתי.
בהיתי בחלון ונתתי לו לעבור מולי כמו סרט- אני מתה על זה. עברו 10 דקות מאז הנסיעה והשעה הייתה 7:49. 'יש לך עוד 6 להגיע לתחנה' מילמלתי.
הגיעו לתחנה שלי, לאחר 7 דקות וכבר נלחצתי. הסבתי את מבטי בשקט והלכתי לעבר בית הספר.
"הממף" שמעתי קול גברי עמוק.
במצבים כאלה אני נוטה לברוח אבל הקול היה מוכר לי. טוב, כנראה שאם אני אדבר הקול לא יהיה מוכר לו… המשכתי ללכת במהירות ועברתי את ציורי הגרפיטי שקישטו את החומה מעל בית הספר של הילדים עם בעיות ההתנהגות.
המשכתי ללכת ושמעתי את אותו קול, בעוצמה יותר גדולה, אומר "את בטוחה?" והוא המשיך "עוד כמה זמן אני צריך לחכות!, תראי איזה…"
"ששש!" קול נשי אחר בקע, "שקט! בוא נלך למקום אחר, היא תראה אותנו!"
ואז שמעתי קולות נסיגה.
בכל הזמן שזה קרה אני המשכתי ללכת במהירות לעבר בית הספר ומהיותי פרנואידית דגולה התחלתי לחשוב שזה מדובר בי.
'אויש תפסיקי כבר את והרחמים העצמיים שלך' שמעתי קול מלגלג בראשי שנשמע כמוני.
הגעתי לכביש וחציתי אותו בדקה לפי מה שספרתי והשעה הייתה 7:59 ו7 שניות. הגעתי לשער, פתחתי אותו ומילמלתי בוקר טוב מנומס לשומר.
7:59 ו28 שניות.
ההליכה לכיתה שלי לוקחת דקה וחצי.
"שיט…" טוב, נקווה שהמורה תאחר.