בניו של השטן- פרק 1

"אסיה מאוד שונה מגהנה, לא?" ההבעתה החייכנית המלחיצה של איזמו נעלמה, ושבה להיות ההבעה האדישה האופיינית לו. אבל אני עדיין יכולתי לראות אותו מחייך בזמן שהביט על השמיים הכחולים.
האזור מסביבנו היה שונה מאוד מגהנה- העצים היו ירוקים, הנהר לא היה שחור, והמוני אנשים עברו לידינו. נראה שהם לא מבחינים בזנבות שלנו, או בטפרים של איזמו. הם פשוט עברו לידינו ולא התייחסו אלינו.
מובן שגם כאן היו שדים. האויר היה מלא בשדים קטנטנים. בגהנה היה את אותו סוג שדים באויר, רק שהם היו גדולים יותר מבאסיה. הכול באסיה היה כול כך שונה, עד שהרגשתי שאני פולש לטריטוריה אסורה.
"אז מה אתה חושב, אח קטן?" שאל אותי איזמו.
התיישבתי על האדמה. היא הייתה מכוסה במשהו ירוק וקוצני, אבל התחושה הייתה נעימה. הכול היה כאן רגוע, ההפך הגמור מהמריבות התמידיות ובילתי פוסקות של השדים בגהנה.
"לא ענית לי," אמר איזמו עם חיוך.
"לא משעמם כאן," עניתי מבלי לחשוב.
התחלתי לתלוש את הדבר הירוק והקוצני הזה עם הזנב, סתם בשביל לבדוק אותו. הוא היה די מוזר, וירוק אפילו יותר מהשיער של איזמו. אין אותו בגהנה זה בטוח.
"יש לך מושג מה זה?" שאלתי את איזמו, אבל הוא רק הניד בראשו. 'הוא נראה אחרת,' חשבתי לעצמי. השיער הירוק שלו כבר לא היה כול כך שדי, אלא יותר דומה לתסרוקות המשונות של האנשים מסביבינו. העור שלו היה יותר חיוור מבדרך כלל, וזה גרם לקעקוע הנחש שעל צווארו לבלוט יותר. אני לא חושב שנראתי יותר טוב. השיער השחור שלי היה פרוע כמו תמיד, והעיניים שלי עדיין לא הסתגלו לגמרי לאור. גם אני הייתי חיוור, בדיוק כמו איזמו.
"כדאי לנו להתחיל ללכת?" הוא שבר את השתיקה שהייתה בינינו. הנהנתי קלות, והתרוממתי. איבדתי שיווי משקל לרגע בגלל התנופה, אבל התייצבתי במהירות בעזרת הזנב. התחלנו לפסוע בשביל בין העצים, הרוח פורעת עוד יותר את שיערי הפרוע ממילא. ראיתי את השמש שוקעת באופק, וזה היה הדבר הכי יפה שאי פעם ראיתי.
"תודה," לחשתי לאיזמו. הוא הביט בי בתימהון. אני לא הטיפוס שאומר תודה או סליחה.
"בוא נעשה כיף כול עוד אנחנו כאן." אמרתי בחיוך. הוא הנהן, והחיוך שלו התרחב.
"יום הולדת שמח, אח קטן."