בניו של השטן- פרק 10

עצמתי את עיניי בניסיון להרחיק את הפחד. מראהו של ז'אק החוייר לא עזב אותי. ניסיתי לחשוב בהיגיון- יכול להיות שקרה משהו לאימו, אוש…. משהו משפחתי שלגמרי לא קשור אלינו.
אבל משהו בתוכי אמר לי שזה לא זה.
נאנחתי בשקט. הפחד עדיין אחז בגופי, וכשפקחתי את עיניי, לא הופתעתי לראות את ידיי רועדות. ניסיתי להרגע, אבל… לנסות להרגע כשמסביבך מתלחששים בפחד זה די קשה. ראיתי את קייטלי מדברת עם הנער ההוא, רייק. איזמו ורין דיברו בלחש בינהם, ורורי ניסה להקשיב לשיחה שלהם. הנערה מאחורי -מיסה- דיברה עם הנער העיוור שישב לידה. ונדר רייג', אם אני לא טועה.
"אז מה אתם חושבים שקרה?" קראה מיסה מאחורי. "מישהו מת? הבית ספר נשרף? או שאולי המנהל שוקל לפטר אותו?" היא אמרה, וצחקה.
"אבל אולי זה משהו אחר?" שאל רייק.
"אין מצב. זה בטח משהו משפחתי, זה לא יכול להיות משהו אחר," אמר רורי.
השתררה שתיקה ארוכה, בה כולנו חיכינו לצילצול. עוד חמש דקות, חמש דקות מלחיצות ולא נעימות בכלל.
"אני לא חושב שזה משהו משפחתי," אמר לפתע איזמו.
"למה אתה חושב ככה?" שאלה קייטלי.
"הוא לא היה משאיר את הפלאפון שלו דלוק אם לא היה משהו שהוא ציפה לו. אני לא חושב שמורים עושים את זה. אז אם הוא ציפה למשהו, זה יכול להיות משהו משפחתי, פרטי וכול מיני דברים יומיומיים. אבל זה היה משהו כזה, הוא היה מודיע לנו שהפלאפון שלו יצלצל. לכן זה משהו שהוא ציפה לו, אבל לא רצה שיקרה. בגלל זה הוא לא אמר לנו את זה, ונראה כול כך מפוחד כשהוא יצא."
אז יש לנו סיבה להיות בפאניקה.
באותו ברגע הפעמון צילצל, והודיע על סוף יום הלימודים. רציתי להסתלק כמה שיותר מהר, אז מיהרתי להוציא את המפתח של החדר שלי וללכת לדלת. זה לא הצליח לי כול כך חלק. רגע לפני שפתחתי את הדלת, רייק תפס לי ביד ועצר אותי.
"היי," הוא אמר.
"היי," השבתי. "אם לא אכפת לך, אני רוצה להגיע לחדר שלי," אמרתי בקול קר.
הרגעים הללו נתנו לי הזדמנות לבחון אותו. השיער השטני שלו היה מסופר קצר, עיניו הירוקות בהקו בתאורה של החדר, תווי פניו היו ממזריים. הוא נראה כמו אחד הטיפוסים שאני משתדלת לא להתקל בהם בכיתה.
ראיתי מזווית עיניי את כולם מביטים בי, וזה עורר בי תחושה של אי נוחות.
אחרי כמה שניות הוא שחרר את ידי. למרות שיכולתי לשחרר אותה בקלות, ואפילו לאצליח לשבור את שורש כף ידו, לא רציתי לעשות זאת. לא רציתי שכולם יראו אותי כמו שאני. את האני האמיתית.
ערפדה. שדה.
הייתי שקועה בכול כך הרבה מחשבות שלא שמתי לב שכבר נכנסתי לחדר המלא ספרים שלי, ונשכבתי על מיטתי. יכולתי להרגיש את עיניי נעצמות, בין אם מעייפות, ובין אם זו סיבה אחרת, ושקעתי בשינה.
התעוררתי לקול צעקות מהמסדרון.
לקח לי כמה שניות להבין איפה אני, ומה קורה. כשהתאפסתי על עצמי, קמתי בקפיצה מהמיטה ופתחתי את הדלת. מולי רצו בבהלה הבנות שיושנות בקומה הזו של הבניין, דוחפות וצועקות.
"מה קרה? שאלתי את אחת הבנות שרצו.
היא נעצרה, ונכנסה אלי לחדר. היא לא אמרה מילה, רק ניגשה אל החלון והתחילה לחפש משהו.
"מה קרה?" חזרתי על שאלתי פעם נוספת. יכול להיות שזה מה שקרה היום בבית הספר הפרטי?
ניגשתי גם אני לחלון. ראיתי את הנערה בוכה, כשהיא מסתכלת על עמוד חשמל שהיה בחצר.
ואז הבנתי למה היא מסתכלת דווקא לשם.
הבטתי גם אני באימה בגופה התלויה הפוך מראש העמוד, ובצוות המורים שמנסה להשתלט על התלמידים ובאותו הזמן להוריד את הגופה.
מישהי נרצחה.