בניו של השטן- פרק 11

~מיסה~
ראיתי הרבה דברים מגעלים בחיי. אבל הגופה התלויה עברה את כולם.
היום שלי התחיל בסדר. רציתי לבדוק את האקדמיה, אז קמתי, התלבשתי מהר, שרבטתי פתק לחברתי הטובה קמיל, ויצאתי. חלפתי על פני כמה בנות, שכמו כולם הביטו בי בגועל, כאילו אני נגועה. הגברתי את צעדיי. שנאתי את המבטים האלה, בכול ליבי. אנשים פשוט לא יכולים לקבל את השונה מהם.
קמיל יכלה.
קמיל הייתה חברתי מילדות. היא קיבלה אותי כמו שאני, ולא היה לא אכפת שאני מתנהגת בסנוביות או שאני מתלבשת כמו גותית. היא הצליחה לגרום לי להשאר בחיים, והייתה החברה היחידה שלי.
אבל אפילו לה לא סיפרתי על השדים.
האקדמיה הייתה יפה יותר מבתמונות. וגם גדולה יותר. הרחבה בין המעונות של הבנות לבין המעונות של הבנים הייתה עצומה בגודלה. ליד הרחבה עמד חדר האוכל, גם הוא גדול מאוד, המרפאה, מגורי המורים, ועוד כמה בניינים שלא זיהיתי. מאחוריהם עמד הבית ספר. יקח לי הרבה זמן ללכת מהמעונות עד לבית הספר.
לפתע מישהו התנגש בי. הוא תפס לי ביד, ולא נתן לי ללכת, למרות שניסיתי לשחרר את ידי. כובע גרב שחור הסתיר את שיערו, אך הצלחתי לראות את עיניו הכחולות אשר הביטו בי ברצינות.
"משהו רע עומד לקרות," הוא לחש. "תיזהרי."
ואז הוא הלך, ונעלם מעבר לפינה.
הייתי מבולבלת. מה עומד לקרות? ממה להזהר? השאלות התרוצצו בראשי, חסרות מנוח. יכולתי להרגיש את ליבי דופק מהר יותר, ודי ברור שהייתי חיוורת- אפילו יותר מהרגיל.
'אולי הוא סתם משקר,' חשבתי, וניסיתי להרגיע את עצמי. 'יכול להיות שזו סתם מתיחה.'
הלוואי שבאמת יכולתי לחשוב ככה.
הבטתי בשעוני. כבר 14:30, משמע שעוד מעט אני אצטרך ללכת לבית הספר הפרטי. אני לא חושבת שאני יוכל להקשיב עם כול השאלות האלו שהתרוצצו לי בראש…
למזלי, הוא נגמר די מהר. ההרצאה של ז'אק הייתה די מעניינת, וכשהוא הגיע לקטע של המקצועות, ידעתי כבר במה אבחר. מזמנת.חייכתי לעצם המחשבה שאני אוכל לזמן שדים. החיוך נמחק מהר מאוד כשהפלאפון של ז'אק צלצל, והוא יצא.
מובן שמה שאיזמו אמר לא עזר לי להתמודד.
הייתי מלאת הקלה כשחזרתי לחדרי במעונות. קמיל לא הייתה שם. כנראה בחדר אוכל, או מסתובבת עם חברות. נאנחתי בשקט. כנראה שארית היום תהיה די משעממת.
מאותו רגע הכול קרה מהר כול כך- ראיתי בחלון משהו שתפס את עיניי, משהו מחריד.
גופה התלויה הפוך על עמוד חשמל.
בהיתי בפחד בגופה. 'משהו רע עומד לקרות' הדהד קולו של הנער בראשי.
עברו עוד כמה שניות עד שזיהיתי מי תלויה שם. למי יש שיער חום, ועיני שוקולד גדולות, ומי לובשת מעיל באמצע הקיץ.
וזו השנייה שבה צרחתי.