בניו של השטן- פרק 16

"ונדר!!" צעקתי בבהלה. השד ניסה לתפוס לי את היד הלא שבורה שלי, ואני כשלתי אחורה, הרחק ממנו.
ונדר צעד בשקט מאחוריו, מנסה להרוג אותו באותה שיטה שבה הוא השתמש בפעם הקודמת.
זה היה יכול להצליח אם השד לא היה מבחין בו.
הוא תפס בצווארו של ונדר, והטיח אותו בקיר. אחרי זה הוא השליך אותו על הרצפה, בכזאת עוצמה, שאחרי זה הוא לא קם. עכשיו זה רק אני והשד.
עצמתי את עיניי, בתקווה שמותי לא יכאב כול כך. אני באמת אמות במקום הזה, מבלי לקבל תשובות לשאלותי.
אבל שום דבר לא הגיע. רק קול יריות וצעקות.
פקחתי במהירות את עיניי. מולי עמד איזמו, שיערו הירוק פרוע ומלוכלך מדם. בידו הוא החזיק אקדח, ולמרות שהוא היה בגבו אלי, יכולתי לדעת שהוא מחייך. החיוך גם נשמע בקולו כשדיבר.
"אני ממש מקווה שזה לא השד האחרון שנצטרך להרוג," הוא אמר למישהו לידו. "זה מתחיל להיות כיף."
"לי דווקא די נמאס מהם," אמר המישהו הזה, שזיהיתי כרורי.
"את בסדר?" שאל איזמו. הוא הביט בי, אבל למרות זאת לקח לי כמה שניות להבין שהוא שאל אותי.
הנהנתי הנהון קצר. "מה עם ונדר?" שאלתי בקול חלוש. הוא שכב על ההריסות של הקיר, ולא זז. דם זלג מפיו, ולא נראה אפילו שהוא נושם.
"הוא יהיה בסדר," אמר רורי. "אני מקווה."
באותו רגע הוא השתעל, ונאבק לפקוח את עיניו. מיהרתי אליו. הוא נראה די גרוע, אבל אני לא יכולה להאשים אותו. הוא הועף על ארבעה קירות תוך שעה. לא מומלץ לעשות בבית.
"איפה הוא?" הוא שאל בקול צרוד. "השד?"
"מת." איזמו נשען על הקיר, וניגב את האקדח שלו בשולי חולצתו. הוא נראה מודאג ממשהו, אבל הוא שמר על פרצוף אדיש. ונדר ניסה להתיישב, ורורי עזר לו. רק אני חשבתי על עד כמה החיים שלי היו נורמליים שלשום.
"למישהו יש מושג מה קורה כאן?" פלטתי לפתע.
"אני די בטוח שזו לא מסיבת הפתעה," אנר רורי בציניות.
עברו כמה שניות של שתיקה, אבל לבסוף איזמו שבר אותה. "מה קרה לכם?"
"אחרי שהאורות נכבו, אני וקייטלי מצאנו את עצמינו בחדר ללא שום כניסה, עם שד שעומד להרוג אותנו," תימצת ונדר. "מה קרה לכם?"
"אני ורורי מצאנו את עצמינו במסדרון חשוך, עם שלושה שדים ושום אפשרות לברוח. טוב לפחות שהבאתי אקדח," אמר איזמו בחיוך קטן.
די הופתעתי. אקדח? חשבתי שזו עבירה על החוקים להביא אקדח לבית הספר הפרטי.
הבטתי בו בשאלה, אבל הוא רק חייך את החיוך שלו.