בניו של השטן- פרק 23

~מיסה~
לכולנו הוקל כשראינו דלת מלפנינו.
אבל עדיין הצעידה הייתה אינסופית. לא היו שום שדים מסביבינו, אבל הייתה את התחושה הזאת באוויר, תחושת יאוש נוראית…
ידעתי שזה מעשיו של האיש ההוא ממקודם. אני לא יודעת איך, אבל הוא זה שאחראי לתחושה הזאת. ולא רק לזה- הייתה לי הרגשה שהוא אחראי לכול מה שקרה היום. וגם למוות של קמיל.
נשמתי נשימה עמוקה. אם הוא באמת גרם למותה, אני נשבעת שעוד אנקום בו.
קרקוש מפתחות קטע את מחשבותי. הדלת, שנראתה כול כך קטנה מרחוק, נראתה מאוד גדולה מקרוב. זיהיתי אותה לחלוטין- זו הייתה הדלת של כיתת הלימוד שלנו. חזרנו להתחלה.
"לאן אנחנו הולכים?" שאל מישהו. שמעתי אותו רק בחצי אוזן, אבל זה היה נשמע כמו ונדר.
"לבדוק את חצר בית הספר," אמר ז'אק. הוא הכניס מפתח אל תוך המנעול, ופתח את הדלת. "אני ממש מקווה שהשדים לא הגיעו לאקדמיה."
עדיין לא הצלחתי להבין את כול הקטע עם המפתחות- אבל כשנשמתי אוויר צח אחרי מי יודע כמה שעות של שיטוטים בבית הספר הפרטי, זה לא עניין אותי בכלל. התחושה הייתה כול כך טובה, עד שפשוט עצרתי על סף הדלת, ועצמתי את עיניי.
התחושה הזאת לא נמשכה כול כך הרבה זמן. כשלא שמעתי אף אחד מדבר, החלטתי לבדוק מה קרה.
"למה כולכם כול כך שקטים פתאום?" צעדתי כמה צעדים קדימה. היינו על מרפסת באחד מבתי המגורים של התלמידים, וממנה יכולנו לראות את כול האקדמיה.
העדפתי לא לראות את זה.
השמש החלה לשקוע, והשמיים נצבעו בצבע אדום. אבל לא זה מה שהגעיל אותי- המוני תלמידים היו פזורים על הרצפה, כולם מתים. הרצפה נצבעה בצבע אדום מבריק, צבעו של דמם של התלמידים. השדים הסתובבו בחופשיות ברחבה, מחפשים אחר עוד טרף לאכול. אלה לא היו השדים מבית הספר הפרטי- אלה היו שדים שונים לגמרי, והם נראו אכזריים אפילו יותר. הפנתי את מבטי במהירות, והעיקר לא להמשיך להסתכל על זה.
"אנחנו צריכים ללכת אל המנהל," אמר לפתע ז'אק בקול קר.
"בשביל מה?" שאלה רינה. "אם הוא המנהל, הוא בוודאי היה שם לב למה שקרה בבית הספר. הוא היה עושה משהו," היא אמרה.
"רינה צודקת," אמרה קייטלי. גם אני הסכמתי איתה בליבי- הוא אמור להיות אחראי על מה שקורה כאן. למרות שלא הבנתי לאיזה מנהל הם מתכוונים- של בית הספר הפרטי או של האקדמיה- הוא היה אמור לעשות משהו.
העפתי מבט מהיר בכולם- ז'אק נראה דואג. ונדר, רורי, רייק, קייטלי ורינה נראו על הסף שלהם. רין נראה מפוחד. רק איזמו היה אדיש כמו תמיד, אבל איכשהו, הוא נראה כאילו עוד כמה שניות והוא ירה למישהו בראש.
אבל מעל הכול, כולנו היינו מיואשים. נזכרתי בקמיל, בפנים המחייכות שלה כשדיברה בלי הפסקה על איזשהו סרט, ועדיין לא הצלחתי לקבל את העובדה שהיא מתה. ואז, רק לרגע אחד, רציתי לקפוץ מעל המרפסת ולהצטרף אליה.
עד כדי כך תחושת היאוש הייתה נוראית.