בניו של השטן- פרק 8

לנערה קראו קייטליס יורק, היא בת 16.5, מיישוב ליד פריז. כשהייתה בת 10 אבא שלה נהרג בגלל כמה שדים, אבל בזמנו היא חשבה שהוא התאבד. רק לפני שנתיים היא החלה לראות שדים. אמא שלה התעללה בה, אז היא חסכה כסף בשביל לימודים באקדמיה, כדי שהיא תוכל לברוח ממנה. היא מצאה את בית הספר הפרטי במקרה, ונרשמה אליו כדי לנקום בשדים על מות אביה. אמא שלה מתה בתאונת דרכים מלפני כמה חודשים, וקייטליס לא ידעה אם להיות שמחה או עצובה.
איך אני יודע את זה? יש לי כשרונות.
אחד הכשרונות שלי זה שאני יכול לראות על כול בנאדם או שד את שמו ואת גילו. אם אני בא איתו במגע, אני יכול לראות את כול מה שקרה לו בחייו, בשתי שניות.
קייטליס הובילה אותנו את רחבה עם הרבה מאוד בניינים בצדדים. שיערתי שאלו הם מגורי התלמידים.
"רורי, אתה הולך לבניין 19, כניסה ב'," היא אמרה. "איזמו ורין, אתם בבניין 25."
היא הביאה לכול אחד מאיתנו מפתח צבוע בצבע זהב, ופנתה ללכת. חשבתי שאני אראה די מטופש אם אני אשאל אותה למה משמשים המפתחות, אבל אז למזלי היא הסתובבה.
"היום יש את השיעור הראשון בבית הספר הפרטי בשעה 4, למרות שהאקדמיה עצמה מתחילה בעוד שבוע. תשתמשו במפתחות כדי להגיע לבית הספר הפרטי," היא אמרה, ואז הסתובבה בחזרה והלכה.
"טוב, אז… נתראה היום," אמר רורי ופנה ללכת גם הוא.
"אתה רואה במקרה את בניין 25?" שאלתי את רין.
"נופ. אולי נחפש יותר," הוא הציע.
מסתבר שהבניין שלנו הוא הבניין הכי רחוק, והבניין הכי ישן. התאורה הייתה חלושה, הצבע שעל הקירות החל מזמן להתפורר, וכמה חולדות רצו על הרצפה. אבק היה בכול מקום, מה שמעיד על זה שאף אחד לא השתמש בבניין הזה הרבה מאוד זמן. אבל לא היה לי אכפת, או לרין. הדבר הראשון שעשינו היה לעלות את המדרגות לקומה השנייה, לרוץ בכול הקומה, לפתוח את הדלתות של החדרים, ולבחור חדר שבו נישן. לא חשבתי שיש כאן עוד מישהו, מה שאומר שכול החדרים עומדים לרשותינו.
לבסוף בחרנו חדר שהיה די קרוב למדרגות. בחדר היו 2 מיטות קמותיים, 2 שולחנות כתיבה שמספיקות לארבעה, 2 ארונות. על שתיים מהמיטות נחו תלבושות בית הספר שלנו, כאילו מישהו ידע שאין לנו אותם ודאג להביא לנו. זה העלה לי כמה סימני שאלה, אבל מיהרתי להדחיק אותם. הסתכלתי על השעון. עכשיו שלוש וחצי. עוד חצי שעה…
"רין," אמרתי.
הוא הפנה אלי את המבט בשאלה.
"כדאי לנו להתכונן, לא?"
הוא משך בכתפיו. "נראה לי."

כשפתחנו את הדלת עם המפתח, באמת שלא ציפינו לראות מסדרון ענקי ונקי.
"וואו." זה בערך הדבר היחיד שיכולנו להוציא מהפה.
היו שם כמה דלתות בהמשך המסדרון, וליד אחת מהם התקהלו כמה ילדים. זיהיתי את שיערה הג'ינג'י של קייטליס, אז ידעתי שזה המקום הנכון.
היה שם מישהו עם שיער לבן ארוך ועיניים חלביות, ובמבט ראשון חשבתי שהוא עיוור. אבל אז נזכרתי שראיתי כמה אנשים עיוורים שעברו לידי. היה להם איזשהו מקל או כלב, ומשקפי שמש. כנראה שהוא סתם אוהב שאנשים יחשבו שהוא עיוור ואז ירחמו עליו. קראו לו ונדר רייג' אם אני לא טועה.
היו שם עוד נער ונערה, אבל שמתי לב במיוחד לנערה אחרת שישבה בצד. היא הייתה חיוורת ודי גבוהה, אבל מה שעיניין אותי הייתה ההילה השדית שאפפה אותה. היה לה שיער שחור עם גוון סגול, עיניים ירוקות, וקעקוע של כוכב על הצוואר. רינה קייסון, בת 16.
היא סתם ישבה במרחק משאר הקבוצה, ורק בהתה קדימה. היא נראתה לי קצת אומללה, אז החלטתי לגשת עליה.
"היי," אמרתי. היא הרימה בהפתעה את הראש, כמעט בבהלה. לא הבנתי למה. לא הבנתי גם למה היא שמרה ממני מרחק. אולי היא גם יכולה לזהות שדים כמוני?
לא. אני לא חושב ככה. רק מלכי גהנה יכולים לעשות את זה.
"אממ… היי," היא לחשה, וחזרה לבהות קדימה.
אני מודה, היא סקרנה אותי. ניסיתי לצמצם את המרחק ביננו כדי שאוכל לגעת לה ביד או משהו. איכשהו, לבוא איתה במגע.
וכשהצלחתי, הופתעתי לגמרי מסיפור חייה.