בניו של השטן- פרק 9

~רינה~
האמת שדי הופתעתי כשהנער המוזר ההוא התיישב לידי.
פלטתי 'היי' חטוף, וחזרתי לבהות קדימה. קוויתי שהוא לא רואה שאני מסמיקה. זו הפעם הראשונה זה הרבה זמן שמישהו ניגש אלי מרצונו.
היה לי כול כך טוב באירלנד. היו לי חברות, והמשפחה שלי היה די מוכרת באזור שגרנו בו. להורים שלי הייתה עבודה טובה, ועמדתי לעבור לבית הספר הטוב ביותר בעיר. כול זה נהרס בלילה אחד.
'לא,' אמרתי לעצמי. 'אל תחשבי על זה.'
עד שהנער המוזר ההוא לא דחף אותי קלות, לא שמתי לב שהמורה כבר הגיע. הוא פתח את הדלת לכיתה, והכניס אותנו בזמן שהוא סידר כמה דברים.
הכיתה שבה למדנו הייתה די קטנה, עם 3 טורים של שולחנות, בכול טור 4 שולחנות. תפסתי את השולחן בטור האמצעי, שולחן שני מהמורה. סתם אמונה תפלה.
הנער המוזר ההוא התיישב בטור הימני, בשורה הראשונה. הוא השעין את ראשו על הקיר, שיערו הירוק-שחור מסתיר את פניו.
לפתע המורה כחכח בגרונו. "אממ… שלום. קוראים לי ז'אק נילסו, ואני אהיה המורה שלכם ללימודי שדים," הוא אמר. "כמו שאולי הבחנתם, אני בן 16, כמוכם. זו השנה הראשונה שאני מלמד," הוא הוסיף בחיוך.
נשמעו מלמולים מסביב, אבל הם נפסקו מהר מאוד. העפתי מבט בנער המוזר ההוא. הוא דיבר עם מישהו שישב לידו. חברים? קרובי משפחה? אחים?
"אוקיי, אני צריך לרשום את השמות שלכם, ואחרי זה להביא אותם למנהל. נתחיל עם הטור הזה," אמר ז'אק, והצביע על הטור השמאלי.
ישבו שם רק שניים- נער ונערה. לנערה קראו קייטליס (אבל היא מעדיפה את השם קייטלי), ולנער קראו רייק. מאחורי ישבה נערה, עם שיער שטני בלון, ועיניים ירוקות. הלבוש השחור שלה הדגיש את העגילים הסגולים שענדה. לידה ישב נער, עם עיניים חלביות ושיער לבן וארוך. עיוור?
לנער המוזר ההוא קראו איזמו, ולידו ישב רין. מסתבר שהוא אח שלו.
מאחוריהם ישב נער-רורי. שיער שחור לא ארוך ולא קצר, עיניים שחורות, עור חיוור, ו… טוב, די חתיך.
'אבל אין שום מצב שהוא ירצה להתקרב אלי אם הוא ידע את האמת,' חשבתי בעצב. כול היום התעסקתי במחשבה אחת- האם זה בסדר לשדה ללכת לבית ספר לצייד שדים. כמובן שידעתי את התשובה. לא.
נאנחתי בשקט. השיעור התחיל ואפילו לא שמתי לב. זה לא מתאים לי.
הזמן עבר מהר. למדנו על ציד שדים בסיסי, ושיש 5 מקצועות- רופא, צלף, מזמן, אביר ואריה. רופא זה רופא, צלף משתמש ברובה, מזמן יכול לזמן שדים, אביר נלחם עם חרב, ואריה מדקלם ציטוטים מהתנ"ך. רק כשהפלאפון של ז'אק צילצל הוא הפסיק להרצות לנו.
גם למרות השמיעה החדה שלי, לא הצלחתי לשמוע מה הוא אמר. אבל ראיתי שהוא החוויר במידה רבה מאוד. ואז הוא סגר את הפלאפון, מלמל התנצלות ומשהו על זה שהוא צריך ללכת לאנשהו, ויצא.
הפחד הורגש בכול רחבי הכיתה, חזק וברור.