בעיניים פקוחות (חלק ראשון)

ישבנו זה מול זה. גדם העץ הכרות שבחץ ספג לתוכו מכל הצבעים כולם. אך הוא היה נדיב, והגוונים העזים התפזרו גם בסביבתו. העשבים שצמחו ליד השורשים המעוקמים נראו ירוקים יותר, עלה יבש שנשר על ראש הגזע בהק כאילו מרחו אותו בנדיבות שכבת צבע הישר מהקופסא. בול העץ עצמו היה בגון שוקולדי, עמוק. הוא הספיג את העיניים כמו שטעם עשיר היה עוטף ומלעיט את החך.
דן התבונן בפניי ואני בחנתי את בול העץ. דן נשף תמרת עשן דקיקה אל האוויר ומילא את נחיריי בריח מעקצץ, מתגרה. שאפתי ממנו מוכנית. דן מעך את הבדל המעשן בתוך מאפרה שטוחה מדיי, היחידה שהייתה ברשותי. האפר הסתחרר מיד במשב רוח קלילה והתפזר על פני השולחן, שחור כמו מפלצת רדומה:
– אמרו לי שהוא לא הולך לדבר,- סיפר דן וגלגל גבעול דקיק בין אצבעותיו.
מאיפה הוא הופיע? אולי דבק לבד המכנסיים הרך ודן אסף אותו מעליהם ומשך הישר אל התנועה הסיבובית, חסרת המחשבה הזאת? אולי נסחף במשב רוח חד ונזרק אל מעבר למעקה המרפסת? בהיתי מטה, אל העשבים שהצטופפו קרוב לבול העץ. לא ראיתי שום גבעולים דקים שיתנדנדו מעל למרבדם הגוץ של צמחים אחידים, רחבי העלים:
– אבל הוא לא הפסיק לדבר מהרגע שהתחלתי להאזין. לדעתי זה נמשך גם אחרי שהלכתי, לא הזיז לו שהוא נשאר לבדו בחדר ריק לחלוטין.
עכשיו כבר לא יכולתי שלא לבחון את פניו של דן. הנקודה ההיא בזווית השפתיים, נראה שכבר חיים שלמים לא הסתכלתי אלא עליה. לפעמים נדרשתי למאמץ נוסף כדי להעלות בעיני רוחי את צלם פניו של דן בשלמותו. גם את הבעותיו האופייניות הצלחתי לשחזר אך במקוטע, את החיוך אבל לא את הבוהק בעיניים, את ההרפיה הרגעית של זוויות פיו אבל לא את הלאות בגבותיו… והכל בגלל אותה הנקודה, הנפיחות שהלכה והפכה להיות מורגשת יותר בחלוף הימים. עכשיו היא כבר הפריעה לו לפתוח את שפתיו כראוי. קינאתי בה כדי כך עד שמצאתי את עצמי מדבר בדרכו של דן, כמו מתוך חוסר חשק, נזהר לפתוח את הפצע שמעולם לא היה לי:
– אתה יודע,- אמרתי במרירות שלא היה שום טעם להסתיר,- לפעמים אני לא מבין למה אתה מספר לי את הדברים האלה. אף אחד עוד לא חתם אותי להיות מאזין ואני לא באמת מסוגל להבין אותך.
דן חשב ושפתיו לא זעו. לא הצלחתי להיזכר אם פעם, לפני עידן הפצע, הן היו קפואות כל כך. אולי אפיינה אותו אז איזו תנועה זעירה, ייחודית שהשקיטה את דאגותיו המתעוררות ככל שהעמיק להרהר? תזוזה שנאלץ לזנוח כדי לא לפתוח שוב ושוב את פצעו:
– גם אותך יחתמו,- אמר לבסוף, זנח את הגבעול הדקיק ושלף סיגריה נוספת מתוך החפיסה.
התבוננתי בו מצית אותה. נראה שדן לא שם לב לרעד מתמיד גם אם זעיר באצבעותיו… ואולי זה לא היה אלא ביטוי נוסף לכוח העצום שאצר בתוכו. לגמתי במהירות מהבירה הקפואה. הוא התקדם ואני לא. הוא היה האדם היקר לי בעולם כולו ושמחתי בשמחותיו אבל הוא כבר למד להאזין בזמן שאותי עוד החזיקו על המפתן.
דן שאף בכוח ושחרר אל האוויר כמה עננות עשן סמיכות. אז קם בנחישות על רגליו והתחיל לרדד את הכאוס שצמח על השולחן ביננו. התכוונתי לעזור אבל נותרתי לשבת. בול העץ שבחצר שאב את מבטי לתוכו כאילו הצמיד אל עיניי זוג חבלים בלתי נראים. שמעתי את דן מתנהל ברחבי הדירה, נוקש בסכו"ם, מרשרש בתיקו, מוזג לעצמו משאריות הבירה שפספסנו לגמרי במקרה. הוא היה מוכן לעזוב כשהטלפון צלצל.
התכוונתי להשאיר את המכשיר לצווח את שלו עד כלות כוחותיו אבל לפתע לא יכולתי לעמוד בצליל. ניתקתי ממושבי, הותרתי בגבי את החצר המנמנמת ונסחבתי אל הטלפון המתפקע ממאמץ. קיוויתי שייחנק בטרם אספיק להגיע אליו אבל הוא רק צרח בנחישות בלתי נלאית:
– שלום.
– ניקולאי?
– מדבר.
– נעים להכיר, יושבת ראש המועצה תשמח לראות אותך הערב. אנא תגיע אל הרובה הצפוני, אל מתחם הפארק לקראת השעה עשר. אין צורך להתכונן מראש. אין צורך להביא שום דבר מיוחד. במידה ויש לך שאלות אנא הצג אותן כעת. מאוחר יותר לא יהיה באפשרותנו להעניק לך מענה.
הפסקה, שמעתי את ההתנשפויות מגיעות אליי מנקודה רחוקה כלשהי, מצדו השני של הקו. הדובר נשם בכבדות כאילו בזה הרגע השלים ריצה ארוכה ומתישה במיוחד. לא הצלחתי להעלות בראשי ולו שאלה בודדת:
– אשמח להגיע.
האלמוני אסף את כל ההתנשמויות לידי חרחור קולני אחד:
– כולכם אותו הדבר,- אמר בלעג וניתק.
דן עמד מולי, התיק שלו תלוי בנוחיות על כתפו ומעילו רכוס גבוה, עד הסנטר. חיוך איטי החל מתפשט על שפתיו ועצר ברגע ששוליו הגיעו אל הפצע המודלק. הוא נראה שמח ומטוח בו זמנית ועיניו נצצו:
– נו?
– הם התקשרו. הם מחכים לי הערב, ברובה הצפוני, בפארק.
– איחוליי,- אמר דן וחייך מלוא הפה.
הקרום הדקיק שכיסה על הפצע נקרע בקול קטן וזרזיף דם זלג אל הסנטר. דן קילל ושלף מכיסו מגבון צחור, מקופל היטב. מזה חודשים רבים שלא עזב את הבית מבלי להצטייד בהם.

הערב המאוחר היה שקוף ושקט. רק לפרקים התפרצו לתוכו קולות של צחוק ושיחה מהירה, אבל הם נולדו ברחובות הסמוכים, או חלפו מצדו השני של הכביש, נמנעים מלהתנגש בי. ליבי הלם מהר וחזק יותר עם כל שאיפה וחלל מעקצץ, חסר משקל מילא בכל נשיפה את ירכתי הבטן. פעם האצתי את צעדיי ופעם נסרכתי כאילו דבר לא חיכה לי אי שם, מעבר לחושך ולפנסי הרחוב.
האזנתי לקול פסיעותיי וחשבתי שאני מאזין לקול הזה והרגשתי שאני לא הולך ברחוב חשוך אלא קורא על כך. הגעתי אל שערי הפארק בערפול חושים, שיכור כמעט אף על פי שלא לגמתי אפילו טיפה מאז הבירה של צהריים.
הרובה הצפוני היה רובו ככולו פארק עצום ממדים. גבעות עגלגלות, מכוסות בדשא התרוממו מכל כיוון. פה ושם התקבצו העצים לחבורות שלובות גפיים. רק הפנסים הזדקפו בסדר מופתי יוצרים מסלולים ארוכים, מרשתים את השטח שתי וערב.
בבקרים ובשעות הצהריים וודאי היה הפארק תענוג לעיניים. הלילה היה כל כולו ישות אחת ישנה, בחלקה כהה יותר ובחלקה מעט פחות. הפנסים הביטו לפניהם בעשרות עיניים לא ממצמצות. הם הזו לכודים בינתיים בתוך עולם משלהם אבל מה עלול לקראות כשאכנס לשדה ראייתם? ההתרגשות טסה בצמרמורת לאורך גבי. ניתקתי בזהירות את רגלי הימנית מעל לאבני הריצוף והנחתי אותה על החצץ המטווה מסלול מתפתל ממני והלאה.
החצץ חרק מתחת לסוליית הנעל והרגשתי אותו נדחק אל עבר כף רגלי. לפתע הייתי בטוח בכך שאני האדם היחיד המתקיים בממד זה, גם אם לא הנפש החיה היחידה.
לא ידעתי מהו הכיוון שעליי לבחור אבל ידעתי שהם יחכו לי כך או אחרת. הם חיכו לדן אף על פי שהוא איחר לנקודת המפגש כמעט במחצית השעה. הוא סיפר לי על כך בפרטי פרטים למרות שהשביעו אותו כמובן לשמור את הכל לעצמו. הוא שטף אותי במאות תיאורים מיותרים שרק בלבלו וערפלו את התמונה שניסתה רפות להצטייר בראשי.
לא קבעו איתו ברובה הצפוני. תחת זאת הצטווה להגיע אל שולי העיר. גשם שוטף ירד באותו היום והקור היה מקפיא. דן עשה את רוב הדרך דחוס אל מושבו באחוריי אוטובוס נחנק מנוסעים. האוטובוס עמד יותר מכפי שהתקדם. הנוסעים נלחצו אל אלה, הסריחו מזיעה ומבשמים חריפים ודן נפלט אל השוליים הצחיחים כשכאב חד שיניים נוגס בראשו…
אבל הם חיכו לו בכל זאת. על אף הגשם והבוץ, אף על פי ששולי העיר לא הציעו שום מקום מחסה… דן דידה אליהם והאוטובוס קרטע משם והלאה. אף אחד לא הבחין בהם מלבדו. הולכי הרגל הסהרוריים שמשום מה בחרו לנוע ולנוד במרחבי השוליים ביום זה מכל הימים התבוננו הישר דרכם.
דן הלך אליהם והם שאלו אותו את כל השאלות שהתכוונו ועשו את מה שתכננו לעשות ודן הפך למאזין חצי שנה שלמה לפניי. עכשיו גם אני הלכתי אליהם ולא היה שום גשם וגם לא בוץ אלא רק החצץ השוקע ומתפזר תחת רגליי בחוסר שביעות רצון. היו פנסים ששפכו את אלומותיהם אל הקרקע ביציבות ובאדישות ומקבצים חשוכים וחסרי צורה שוודאי נפרדו לעצים בבוא הבוקר.
ההליכה הזאת הייתה אמורה לשמש אותי כהפוגה מבורכת שבטרם המפגש. וודאי ציפו ממני לארגן בראשי את כל אותם הדברים שהתכוונתי לומר ואולי אפילו להגיע לכלל תובנות חדשות שיתרכבו להן משלל החלקים הכאוטיים… תחת זאת הרגשתי איך סערה חסרת שם מתפשטת בבת אחת בכל גופי וחונקת את גרוני. נכנעתי לה ונדדתי על פני השבילים מתנשף כמו חיה מבוהלת.
דמות אחת ישבה על הנדנדה והמתקן נע תחתיה לפנים ולאחור, לפנים ולאחור. דמות נוספת ניצבה לצדה וידיה אחוזות היטב בזוג השרשראות המחלידות. היא זאת ששלטה בתנועות הנדנדה וויסתה אותן לכדי עליות מתונות וירידות מלאות אצילות. ידעתי שאילו רצו בכך לא הייתי מבחין בהם גם אם הייתי ניצב לצדם, כתף אל כתף ממש. התייחסתי לכך כאל המבחן הפותח שעברתי אותו בהצלחה והלחץ הרפה מעט מגרוני.
הלכתי לקראתם על גבי הדשא המעוך. אישה בגיל העמידה ישבה בנוח על הנדנדה. היו לה אצבעות דקיקות שרק התחילו להראות מסוקסות. טבעות כבדות מחצו אותן אל הברכיים. פנים חסרות חן נבטו הישר אליי. קמטים עמוקים חרצו את המצח ואת העור מסביב לעיניים. הבולט מכולם הפריד באבחה אחת בין שתי הגבות. שיערה של האישה היה אוורירי ולבן מוכתם בשחור. היא אספה אותו לכדי צמה ארוכה והעבירה אותו אל מעבר לכתפה מניחה לו להשתלשל על חזה. חוט כסוף ודקיק נשזר בינות לפיתולי השיער ופעמונים זעירים נתפרו למלוא אורכו. בכל פעם שהנדנדה צנחה לפנים השמיעו הפעמונים ניגון מהיר ונוגה.
עיניים כחולות ועזות חדרו אותי ונעלו את רגליי אל הקרקע אבל הפה… זו הייתה הזוועה האמתית ולאחר שהעיניים נחו עליה לראשונה כבר אי אפשר היה להסתכל על שום דבר אחר. מתחת לאף ועד קצה הסנטר נפער פצע פתוח, שותת דם. חרדה מעוורת מחצה את גרוני לנוכח העיסה העסיסית, הזעה הזאת. לרגע הפסקתי להיות אנושי. כל המילים, כל המחשבות נשמדו. רגליי התקפלו תחתיהן והתיישרו מנחיתות את הגוף במרחק ניכר מהנדנדה. השרירים התקשחו הדם נהר כלפי מטה במפל גואש.
הנדנדה התרוממה מניחה לחשיכה שבין העצים לינוק אותה לתוכה. הדבר, כולו דם ובשר נע שהתמקם קצת מעל לסנטרה של האישה, נעלם לחלוטין מהעין. האימה הרפתה מעט. עמדתי בצדו השני של השביל, ידיי מורמות, מוכנות להדוף מהלומה מתקרבת. "זה אומר שנכשלתי?"
חזרתי בחיפזון אל הנדנדה. עכשיו, כשידעתי מה אורב לי על פניה של האישה, יכולתי לאזור את כוחותיי ולסבול את הנוכחות המדממת. כשהנדנדה הציצה מתוך עולם הצללים הכרחתי את עצמי להישיר מבט אל הדבר. פסים סגולים, אולי ורידים, טיפות קצף ורדרדות, קורים דקיקים של רוק שהפכו לנראים רק לרגע קצר, כשאור הפנס פגע בהם מזווית ייחודית אחת… כל אלה הממו אותי והתרככו… הנדנדה נשאה את הפצע שעל האישה חזרה אל תוך האין.
ספרתי שלוש היעלמויות הופעות שכאלה וכשהאלמונית קרבה אליי ברביעית ראיתי שידה הימנית מורמת. אגודל ארוך ומסוקס הצביע אל מאחורי גבה. הנדנדה חרקה מעט. הבטתי, מהופנט, אל המקום אליו כיוונה אותי האצבע. איש גבוה עמד מאחורי הנדנדה הנוסקת ושוקעת לפרקים, כל כולו טבוע בתוך הצל. לא הצלחתי לראות מעבר לקווי מתאר כלליים של גופו הארוך.
הוא התעטף במעיל גשם על אף מזג האוויר הנעים. כובע רחב שוליים שכמוהו עוד לא ראיתי כיסה היטב על כל שטח פניו. גם אם היה יוצא אל מתחת לאור הפנס לא הייתי מצליח לראות את הפנים המסתתרות מתחת… ובכל מקרה, לא היה שום צורך שייצא אל האלומה הזהובה. הרגשתי את המפלצת רדומה גם על סנטרו.
תחת זאת התמקדתי בידיו. אצבעותיו התהדקו לאגרופים סביב שרשראות הנדנדה העבות, ממש כאילו היו נתונות בעווית. המפרקים הלבינו ממאמץ ובאור שנשפך עליהם לסירוגין הבהיקה רטיבות כהה מזרזרפת החוצה, מבין האצבעות המהודקות. אצבעותיי נמתחו מעצמן מעניקות לשריריי את ההקלה הרגעית שלא ידעו שריריו של האיש.
הייתי עסוק כל כך בלבחון את השניים. לא חשתי בשלישי שהתגנב מאחוריי. ידו טפחה על פי בעדינות רכה ומיד התהדקה בעוצמה כזאת עד ששמעתי את הלסת שלי חורקת. ראשי היה לכוד. תנועה שגויה אחת של גופי הטיפש והמפרקת שלי תשבר. האימה שוב ניסתה לסגור עליי אבל הדפתי אותה בכוח הרחק ככל הניתן.
קול נשימות רכות עלה באוזני הימנית, לאחר מכן בזו השמאלית. הנשימות היו מדודות, לא דומות במאומה לאלה שהציפו, רק לפני שעות בודדות, את קו הטלפון. היה להן ריח רענן ומעקצץ. שאפתי מהן בנכונות. הן היו יכולות להרגיע אותי… לולאי היד שהמשיכה ללחוץ על פי. לאחר מכן עלה הלחש. הצטמררתי עוד בטרם אספיק להבין מה היה בצליל הזה שגרם לגופי לשחזר את ניסיון ההיחלצות הכושל.
מה שעלה באוזניי לא הייתה סדרה של לחישות מפוסקות המרמזות על משפטים בעלי מילים מובחנות עם רווחים קבועים ביניהן. זו הייתה לחישה מתמשכת אחת, עולה ויורדת, עולה ויורדת. הריח התגבר ובבת אחת הפסיק להיות נעים. ראשי פעם בכאב כהה, באזור המצח, ברקות. לא רציתי לשמוע!
הנדנדה חרקה ופסקה מתנועתה. האישה החליקה בקלילות מפתיעה מעל למושב הצר. גלימה ארוכה הסתירה היטב את מתאר גופה. הבד הכבד זרם אל האדמה באצילות של נחש עצום ממדים. האצבעות הגרומות החליקו קפלים בלתי נראים, נחבאות כמעט לחלוטין בתוך השרוולים הרחבים. הלחישה נדמה בבת אחת בשתי אוזניי.
האישה קרבה אליי. הישות המדממת שהחליפה את פיה זעה בעצלות. הבחילה גאתה בי מאיימת לצאת מכלל שליטה. עצרתי את נשמתי. האישה רכנה קרוב אליי ועיניים עמוקות הציצו אל תוכי. מבטה היה רחום. רק כעבור כמה שניות ארוכות הבנתי כי הכאב שהן משקפות איננו אלא כאבי שלי. הבל פיו של השלישי שעוד החזיק אותי שבי הפך למתגרה, נעים. רציתי לשוב ולשמוע את הלחישה רק כדי להיווכח שהיא לא יכולה לי יותר.
אבל הקול לא נשמע עוד. תחת זאת מפל של מילים נפל עליי משני הצדדים בו זמנית. היו ביניהן ברורות וכאלה שלא הצלחתי לזהות. הן נקטעו בפרצי צחוק חסר שליטה והתקפים של אנקות ואנחות אלימות. היה לי קל לספוג את אלה, אפילו לא נזקקתי יותר למבטן המבין של העיניים העמוקות. האיש שהסתתר מתחת לכובעו עקף את הנדנדה מרפה לרגע משרשראותיה והתיישב בנוקשות. המתקן לא זע ולא נע תחתיו כאילו משקלו איבן אותו.
היד נתקה מעל שפתיי… ואני כבר כמעט והספקתי לשכוח שהייתה שם. כאב חלש ומציק עקץ אותי בזוויתו השמאלית של פי. הסתובבתי במהירות לראות את השובה הקולני שלי אבל הספקתי לקלוט רק דמות דקיקה מרקדת תוך כדי ריצה, מתרחקת ממני במהירות על פני החצץ החורק. היא הקימה את כל הרעש הזה בכוונת תחילה, הייתי בטוח בכך. אחרי הכל, כשהתגנבה אלי, רק לפני רגעים מעטים, ידעה לעשות זאת בשקט מופתי.
הסרתי בהקלה את עיניי מעליה. היה משהו בלתי טבעי בקפיצות האלה, משהו מעוות ומתוח ובו בזמן רשלני מדיי. רציתי שתתרחק מהר ככל הניתן, עדיף היה לי לדבר עם השניים הנותרים, אבל כשפניתי להביט הם לא היו יותר. נותרה רק הנדנה הריקה שאט אט חזר אליה כושר תנועתה והיא זעה בזהירות למשבה הקצר של רוח לילית.
הרמתי את ידי למחות את פי מתחושת האחיזה הטורדנית שעוד דבקה בו. לרגע נחרדתי שבכל זאת לא עברתי את המבחן הסתום הזה… לרגע קיוויתי שכך היה, אבל אצבעותיי החולפות על פני הפה ימינה ושמאלה קראו לבסוף את שהתגבש לי בזוויתו. פצע טרי עקצץ בחוסר נעימות כשפיסקתי את שפתיי מעט מעבר לדרוש.