בעיניים פקוחות (חלק רביעי)

הדלתות נאטמו בקול פקיקה רך. חזרנו לקרטע בדרכים. אזורי התעשייה הדלוחים התדלדלו ולבסוף נעלמו כליל. שולי העיר נפרשו מחוץ לחלונות האוטובוס. היו אלה שטחים עצומים של כלום חרב, מיובש ואדמדם. בקעים עמוקים חרצו את האדמה הצחיחה כמו אינספור ורידים שכל הדם נוקז מהם זה מכבר. עננות אבק דלילות סערו על פני הקרקע. מעבר לזגוגיות העבות תנועתם נותרה דוממת לגמרי, תנועת רפאים.
ענני החול היו אחת התעלומות הגדולות של השוליים. הם לא נשמעו לשום חוק של הטבע. הם סערו הנה וכה כאילו היו יצורים תבוניים, בעלי רצון משלהם ונוסף על כל, ברגע שהיו ניתקים מעל לקרקע שינו את צבעם. האבקה הטחונה עד דק לא הייתה אדמדמה יותר אלא הפכה אפרפרה, לבנה ערפילית ואפילו שחורה משחור.
כתבות רבות חוברו בנושא, אינספור הצעות הועלו לדיון אבל בסופו של דבר המשיך החול לשנות את גונו כראות עיניו ועננות האבק חוללו והתמזגו ונפרדו וניהלו חיים משלהם. וודאי היו נודדים עד מעבר לקו האופק אבל ממלכתם נתחמה בחומת עצים בלתי מתפשרת. עכשיו, כשטרטרתי על פניה באוטובוס היא לא הייתה אלא פס שחור, מרוח היכן שהוא מעבר למסך החול אבל דן הראה לי לא אחת נקודות תצפית מצוינות להשקיף עליה.
מצד שני, אף אחד לא רצה להגיע אל מעבר לחולות על אף שהמסע כולו וודאי לא היה אורך יותר ממחצית השעה. אולי אף אחד פשוט לא מצא סיבה שתביא אותו לשם. הפעם, כמו בכל פעם בעצם, גמרתי אומר לבקר בו בהזדמנות הראשונה שתקרה בדרכי.
האוטובוס בלם בטלטלה. הנהג בהה בי דרך מראת התשקיף עיניו אדומות ונרגנות. התפתלתי על מקומי ובחנתי את תככי האוטובוס. איש לא אכלס את המושבים שלאורך המסדרון הצר, כאילו הזמנתי מונית גדולה במיוחד שתיקח אותי אל שולי העיר.
התנהלתי באיטיות אל הדלת האחורית. הנהג עקב אחרי במבטו לועס בדממה את פנים לחייו. עיניו הפכו אדומות מרגע לרגע. ירדתי בשלושת המדרגות מטיל את מלוא משקל גופי על השטיח המשופשף לכדי חלקות אחידה. רגע לפני ששלחתי את גופי אל האוויר החופשי הנפתי את ידי אל הנהג בברכת פרידה אילמת. הדלת נאטמה מאחוריי עוד לפני שרגליי פגשו בקרקע. האוטובוס שחרר עמוד עשן אל האוויר והשאיר אותי להיחנק ולנגב את הפיח והדם מעל פניי.
עכשיו שמעתי את תנועת העננות. הן זעו על גבי הקרקע בקול שריקה דקה, כאילו נסחבו על פני פלדה. מסלוליהן חרצו לעומק את האדמה החרבה. עשיתי צעד זהיר לפנים והקרום האדמדם חרק ונשבר תחת רגליי. השכבה העליונה, דהויה משמש, חשפה תחתיה שכבה נוספת, כהה יותר. לו עצרתי במקום והמשכתי ללחוץ את דרכי מטה גם הקרום הזה היה מתרסק רק כדי להעלות אל אוויר העולם את אחיו הכהה אף יותר וכך עד כלות הזמן.
העננות לא פסקו מלנוע אבל אף לא אחת מהן חצתה את מסלולי. שקלתי לרדוף אחריהן, לבחור לי לבנבנה או אפילו אחת שחורה כזפת אבל תחת זאת רק נסחבתי במסלול המוכר היחיד, אל עבר נקודת התצפית.
על פני הרמה, טפחה, כמו טעות אופטית, בליטה ארגמנית. טבעות עבות, מתכתיות הלכו וצרו עם הגובה. דן טען שהגבעה הייתה מעשה ידי אדם. הוא לא ידע למה שימשה על כן, לאחר הרהורים רבים, העניק לה את תפקיד הפסל הסביבתי. העדפתי להאמין שהעננות בעצמן עצבו אותה בגחמתן הסתומה.
היום נקודת התצפית הייתה תפוסה. דמות אנושית עמדה בלא זיע על ראשה השטוח. ידעתי שזהו דן הרבה לפני שעיניי קראו את תווי הפנים. הקלה גדולה שתפה אותי בבת אחת. הזרות של שולי העיר הפכה לפתע כבדה מנשוא. מיהרתי אל הגבעה ותפסתי על הטבעות המחוספסות.
הן היו קרות מספיק להרתיע כל אורח שלא הכיר את הדרך הקצרה ביותר אל ראש הגבעה אבל היה זה דן שחיכה לי למעלה. כמעט ולא הרגשתי את המגע הקפוא.
דן הביט אליי וחייך בזהירות. תחבושת כיסתה את צדן השמאלי של פניו, באזור הפה. היא הייתה רחבה בהרבה מכפי שזכרתי. דן בחן אותי וראיתי את גבותיו מתכווצות בדאגה:
– אתה מזוהם,- אמר,- אתה בכלל מטפל בפצע הזה שלך?
כבר הספקתי להתרגל אל החמימות המחליאה והכאב השורף אבל תחת מבטו של דן הרגשתי אותם ביתר עוז. הפצע בער, שפתיי בערו והתקלפו, לחיי השמאלית הייתה דביקה ונוקשה מגרגרי החול וגושי הפיח שנלכדו בתוך זרזיף הדם הקרוש. לפתע לא יכולתי לפצות את פי. הבטתי אל מעבר לדן, שם נמתח היער מאופק לאופק. עצים מעוותים, ענפים שהיו ארוכים בהרבה מהגזעים שהולידו אותם, לא החזיקו אף עלה. לפעמים חשבתי שהיער מת, לפעמים תהיתי על חייו, סתומים וזרים לא פחות מאלה של השטח הצחיח בשולי העיר:
– הם רודפים אחריי לכל מקום,- התאוננתי.
המילים התרסקו ברורות מאוד אל תוך האוויר היבש, ממש כאילו קולי הוגבר באופן מלאכותי. דן לא פסק מלהתבונן בי. הרגשתי את מבטו הבוחן שב ומחליק על צד פניי:
– תן לי לחתות את זה,- תבע לבסוף ונבר בתיק הגב שלו שהשתכן קרוב לקצה של הטבעת העליונה.
– אני רואה אותם גם כשהם לא רוצים ממני כלום.
– ויום אחד תצליח לראות גם את עצמך,- הבטיח דן בפשטות והתיישר, בקבוקון מלא בנוזל חיטוי בידו האחת וספוגית צחורה בשנייה.
שלחתי את מבטי במורד גופי. החולצה הארוכה נותרה אטומה לחלוטין. המכנסיים צברו בשוליהן מעט חול אבל לא מעבר לכך. קצות נעלי הספורט הציצו מתחת לאמרה הפרומה, רגילות כמימים ימימה. מי יעקור את השד השוכן בגופי שלי? מי יקרא אותו לאוויר העולם, יחשוף אותו לאור השמש? ואיך אוכל להמשיך ולחיות לאחר שאגלה את מה שחייב להיוותר מוסתר לעולמי עד?
הספוגית שפשפה את פניי בלא עדינות יתרה. שכבות של חול ופיח ודם קרוש התקלפו בחוסר רצון מותירות אחריהן את העור רגיש ומודלק. חשקתי את שיניי. דן הכניס את הספוגית המזוהמת לתוך שקיק שקוף ופקק בקפדנות את הבקבוקון. אז הציע לי תחבושת חדשה, גדולה יותר. נראה שהפצע שלי התרחב בינתיים.
שיחקתי בפיסת הבד עד שלבסוף הצמדתי אותה בזהירות אל פניי. דן נראה מרוצה מעט יותר… ומדוכדך:
– זה המקום שלי,- הסביר, גם הוא פונה להביט אל מעבר לעננות חסרות המנוח, על היער המעוקם, החולני,- כשאני לא יכול יותר אני בורח לכאן.
ניסיתי להבין איזה מן כוח מעודד אפשר לשאוב ממקום שכזה אבל תחושת הבדידות דרסה תחתיה כל יכולת הזדהות:
– למה הגעת אל המקום שלי?- תבע דן לדעת.
– אנחנו לא יכולים לחלוק אחד לשניים?- שאלתי בעייפות.
הוא לא ענה וידעתי שהצדק איתו:
– אתה עוד תראה,- הבטיח דן בעדינות,- עכשיו זה יהיה הרבה יותר קל למצוא לך מקום משלך כשהעולם הופך להיות שקוף.
נגעתי בפצע שעל פניי והבטתי אל עבר היער. משהו זע בינות לעננות השחורות, הארגמניות והלבנות. משהו ריקד ושבר קרום אחרי קרום, כאילו דריסת רגלו לא הייתה אלא התרסקות של גוף שמימיי, אל תוך הקרקע חסרת האונים. מרחוק דמו שולי גלימתו המסתחררת לכנפיים אדירות ממדים. זינקתי במורד הטבעות ההולכות ומתרחבות. השלישי המסתורי הגיע להנחות אותי בדרכי. הייתי חייב להאמין בכך. איזו עוד ברירה נותרה לי?