בעיניים פקוחות (חלק שלישי)

ראשי היה ריק כשפתחתי את הברז שבמקלחת והדפתי את עצמי תחתיו. עמוד המים היה קפוא ונוקשה. הוא הכה ברכתי חסר רחמים, חדר אל תוך עיניי מתעלם בגסות רוח מעפעפיי העצומות והשתטח על צווארי רק כדי למהר ולהיכנס אל מתחת לצווארון החולצה. הנחתי לו לעשות ככל העולה על רוחו. הייתי חייב לשטוף מעליי את כל הדביקות המתישה, המזוהמת, הזרה הזאת.
שלפתי את ראשי מתחת לזרם רק כשהרגשתי שאני באמת נחנק. המים המשיכו להכות בתחתית הכיור כמעט כאילו בור הניקוז היה צר מדיי, חסר אונים מכדי לבלוע אותם. עורי הפך רענן ונקי אבל הרגשתי את הנפיחות שבזווית שפתיי כמו כדור קטן שהצמידו לפי. הפצע כבר לא פעם בחום אבל לא יכולתי להתעלם ממנו יותר. כמו מתוך חלום דידיתי אל חדר השינה.
דן אומנם הדיח את הר הכלים המלוכלכים אבל נמנע מלהציע את המיטה. מאז ומעולם התייחס אל חדר השינה כאל טירה בתוך טירה, קודש הקודשים שאסור היה להיכנס אליו בלא הזמנתו הרשמית של הבעלים. ראיתי את השמיכה מתרוממת ברכס כאוטי ורך על פני כל השטח של המיטה. זרקתי את עצמי לתוכו וההרים כיסו עליי בעדינות ובנחישות. העולם חדל מלהתקיים.

האישה הקמוטה עמדה בפתח חדרי. אור השמש היכה הישר בפניה אבל היא אפילו לא טרחה להצר את עיניה. היום לבשה לגופה סריג עבה ורחב שהגיע כמעט עד ברכיה וזוג מכנסיים מבד רך בגוון ירוק עמוק. נעליים שחורות ושטוחות עטפו את כפות רגליה ועל קצותיהן בהקו כמו זוג כוכבים זעירים, שני כדורים שקופים.
הפעם היא כרכה את צמתה הכסופה והעבה סביב ראשה והפעמונים תלו בתוכה כמו עיטורים מתוחכמים למבנה רב קומתי. הפצע החי שהיה כל חלקן התחתון של פניה בהק בארגמן טרי במיוחד. נראה שלא הצלחתי לבחון אותו כיאות בפארק החשוך מליל אמש ואולי הספיק להתפשט במהלך פרידתנו הקצרה… כך או כך הוא טרף את מבטי, ינק את כל כוח החיות שנותר בי והוסיף עוד ועוד פרטים כאילו התבוננתי בו דרך מיקרוסקופ מתכוונן.
ראיתי את מארג הורידים הסגולים פועם בקצב אחיד וקדחתני. ראיתי בועות זעירות ושקופות טופחות פה ושם מתוך הפקעות ומתפוצצות ברסס עדין, משקות בנדיבות את השטח… אבל הנורא מכל הסתתר מתחת לארגמן, משהו כהה, מתנענע, חי… הקאתי בלא שליטה את ששמעתי, את שהזדעזתי, את שכאבתי.

הריח היה חריף. הוא העלה דמעות בעיניי ועורר בי גל אחר גל של בחילה, לא נותן לי רגע של הפוגה. הסמיכה הטובה שלי נהרסה כליל. גררתי את עצמי מתוך הזוהמה ודידיתי אל המקלחת. קילפתי מעליי את הבגדים כאילו היו שכבות לכלוך והשלתי אותם הישר אל לועה של מכונת הכביסה. הפצע החי עמד איתן מול עיניי. דמותה של האישה, לעומת זאת, דעכה מותירה אחריה רק ריח קלוש, מתקתק ונעים. ניערתי את ראשי כאילו הזיכרון לא היה אלא ענן דליל שמוכן להתפזר לשמץ של תנועה פתאומית.
משך כמה דקות אפילו הצלחתי להתקלח מבלי לחשוב על דבר אבל אז חזר הענן וסגר עליי. הפעם ניקיתי מעליי את הקיא במהירות וגם כמותו כבר לא הייתה גדולה כל כך.
כיסיתי את הפצע בתחבושת קטנה. הפיסה הלבנה והגומית תפסה בעורי ומשכה מותירה אותי בתחושה שחלק מפניי הפכו בובתיים, איבדו את רכותם המוכרת… אבל המתיחות הייתה עדיפה על פצע פתוח שכבר דימיתי לראות בתוכו את רשת הורידים המפעמת.
כלאתי את נשמתי, חזרתי אל חדר השינה ופתחתי לרווחה את תריסי החלון. הרחוב מתחתיי סאן ברכבים דוהרים, צבעוניים. אופנוענים פיתלו את דרכם בינות למכוניות ולהולכי הרגל חיוניים, חייתיים. קרני השמש התרסקו אל תוך התנועה הקדחתנית במפל עז מוחצים את האבק אל האספלט, מכבידים על העלווה והעשבים שהרעידו ברוח קלילה כמו ממאמץ. קל היה ללכת לאיבוד בתוך ההמולה השיכורה הזאת אבל הבוקר ידעתי כי בתוך כל החיים האלה התהלכו הקליפות הריקות שרק העמידו פנים אנושיות.
קול נקישות רמות הפריע את מחשבותיי. דמיינתי לעצמי את מרכיב המשקפיים חוזר להקיא עליי חלקים נוספים מנשמתו וקפאתי לצד החלון. הנקישות התחדשו, עקשניות יותר מקודם. נצבתי איתן, אפילו עצרתי את נשמתי שמע האורח יבחין בה מעבר לשתי דלתות פתוחות ואחת סגורה. פעם אחר פעם ריפיתי את שריריי הדרוכים והרשיתי לעצמי להיאנח לרווחה. פעם אחר פעם התפוצץ מבול הנקישות כאילו רק חיכה לכך… אבל כשכבר הייתי קרוב לוותר, כששינסתי את מותניי והלכתי אל דלת הכניסה משתדל, תוך כדי הצעדה הקצרה הזאת, לסדר את עצמי ככל הניתן, פסקה ההמולה ולא התחדשה עוד.
הצצתי דרך העינית. איש לא עמד בחדר המדרגות. המטרד נעלם כלא היה אבל כבר לא הצלחתי להמשיך ולהתנהל ברחבי הדירה מתוך כהות חושים ברוכה. תחת זאת צעדתי אל חדר השינה, גלגלתי את השמיכה המזוהמת ודחסתי אותה הישר לפח האשפה. אז הרתחתי מים והכנתי כריך גדול. בהחלטה של רגע העברתי את הקפה לכוס פלסטיק חד פעמית. הדירה הפכה קטנה מכדי להכיל את כל מה שהייתי הבוקר.
יצאתי אל חדר המדרגות, טרקתי את דלת הכניסה ועצרתי בוהה בפני העץ הכהות שלה. תבליט קטן תלה מעט מעל לעינית, סוס דוהר ורעמתו מתנחשלת מאחוריו. התמונה לא נשאה בתוכה שום מידע בנוגע לזהותם של בעלי הדירה אבל אהבתי אותה… או שלפחות כך חשבתי עד לרגע זה. עכשיו בהיתי בתבליט בתחושה כהה ועייפה ואדישה לחלוטין.
באותו הרגע ידעתי שאם ברצוני לשוב אל הדירה עליי לתלוש את התמונה ממקומה ולהפיל אותה אל הפח הראשון שאתקל בו בדרכי החוצה… הפניתי את גבי אל הדלת וצעדתי במורד המדרגות.

הרחוב בהק בעשרות פנים רעננות, זרועות חשופות, רגליים חשופות ובדים קלילים בגוונים בהירים וצבעוניים. הוא ניתז מחלונותיהם של רכבים דוהרים ובעבע ברעש מנועים, בקולות של שיחה וצחוק. נגסתי מהכריך, משתדל שלא לקרוע מחדש את הפצע הטרי שמתחת, וניסיתי להלך בינות להולכי הרגל כאילו הייתי אחד מהם.
אז גיליתי שמבטי שלי לא נשמע לי יותר אלא נמשך אל פניהם של העוברים ושבים כאילו היו הדבר החשוב בעולם כולו. עיניים נחבאות מאחורי עדשות מוכהות של משקפי השמש ועיניים מוצרות כנגד האור, שפתיים דקיקות וסדוקות ושפתיים מלאות ולחות, אפים גדולים ואפים קטנים ואפים בינוניים עמוסים לעייפה בנמשים, מעולם לא הבחנתי איזה מגוון פנים עצום יש בעיר הזאת.
רבים מהולכי הרגל התעלמו ממבטי החוקר אבל חלק זעפו לקראתי וקימטו את מצחם כאילו עיניי לא היו אלא ידיים טורדניות שהכו בהם במזיד. בודדים אף החזירו לי במבט משלהם ובחורה אחת עצרה תחתיה, פערה את פיה והפילה את השקית השקופה שנשאה על זרועה. תפוחים ירוקים ומבריקים התגלגלו על פני האספלט, מחליקים אל מתחת לרגלי ההמון.
מישהו מעד והתפוצץ אל האוויר בפרץ של קללות. אישה צחקה קצרות וגבוה מרחק כמה צעדים מהמקום. הבחורה מיהרה לאסוף את תפוחיה ואני חמקתי משם במהירות האפשרית.
ישבתי בתוך הקרירות של תחנת האוטובוס. לצדי הייתה רק אישה מבוגרת שנשענה בכבדות על מקל ההליכה מסרבת לחפש את תמיכתו של קיר התחנה השקוף. לבושה היה מוקפד ושיערה הדק כוסה בגון בהיר, אחיד. רק שפתיה הנעות לפרקים פגמו בהופעתה המסודרת.
בימים כסדרם וודאי הייתי משתדל לתפוס ממנה מרחק נאות אבל היום שום דבר כבר לא היה כסדרו, אחרי הכל אני עצמי לא הייתי כסדרי. על כן הותרתי ביננו מרווח של מושב ריק אחד וישבתי משתדל להתמקם בנוחות המרבית על הכיסא הלא נוח. נגסתי מהכריך ושתיתי מהקפה ושקעתי במעין תחושה נעדרת מאמץ שלא הייתה בה ולו מחשבה מודעת אחת.
אור השמש היה חמים. הוא נשכב על ברכיי ונמתח עד לזרועותיי החשופות. מגעו היה רך על העור. התנענעתי על גבי המושב מספיג בו עוד ועוד חלקים מגופי:
– סלח לי ילד, אתה יודע מתי מגיע האוטובוס?
בהיתי בשכנתי לספסל משך כמה רגעים ארוכים. אז הצלחתי לעשות את המאמץ הדרוש:
– כל כמה דקות עובר כאן אוטובוס כלשהו גבירתי. אם תרצי, תוכלי לעלות על כל אחד מהם לבחירתך.
האישה בהתה דרכי. הפצע פיעם מתחת לתחבושת. לחצתי בקצות אצבעותיי על פיסת הבד הקטנה והרגשתי את החום מתפשט דרך השכבה הדקה:
– העולם מוזר כל כך,- מלמלה האישה לא טורחת להרים את קולה למעני,- לא יודעת מה אני עושה בו עוד. הוא רועש מדיי וברור מדיי ומכאיב מדיי לליבי. מדי בוקר, כשאני מתעוררת, הוא פרוץ לתוכי כאילו הזמנתי אותו להיכנס…- קולה עלה מעט.
היא הביטה אליי לרגע ושוב בהתה בנקודה רחוקה וסתומה כלשהי. כשדיברה כך דעך הרושם המוקפד שיצרה. עכשיו הבחנתי רק בידיה הלופתות את גופו הגס של מקל ההליכה. משהניעה מעט את אצבעותיה ראיתי את העץ, משופשף כמעט עד לובן:
– אני מתנהלת בו ומצפה שידעך. כך כולם אמרו לי שיקרה. העולם ידעך והם יאספו אותי… אבל כל כמה שאני מצפה, הם ממענים להגיע ואני רק מסתבכת והולכת לאיבוד… הולכת לאיבוד… הולכת…- היא שוב בהתה בי ללא אומר.
מאין ענן דקיק עטף אותה. תחילה היה רק כהילה אפרפרה, שצורתה שחזור מדויק של מתאר גופה, אבל ככל שהמשיכה האישה להניע את שפתיה כך התפשטה ההילה הזאת לכל הכיוונים בו זמנית. היא איבדה ממתארה החד, התפזרה וטפחה עד שניתקה לחלוטין מעל גופה.
ענן אפור כהה תלה מעל למושב הריק שביננו. האישה בהתה נכחה. אצבעותיה התאבנו על ראשו של מקל ההליכה, גבה התכופף וצווארה נשלח לפנים וננעל בעוצמה כזאת עד שדימיתי לשמוע את חוליות עמוד השדרה חורקות אלה כנגד אלה. אדים שקופים, חסרי משמעות התעמרו מכוס הפלסטיק ששרפה את ידי. הקפה זירזף מעבר לשפתה המוטית וזלג במורד זרועי המורמת ואל מתחת לשרוול. פס ארגמני נחרש אט אט בתוך העור מסמן את מקום המעבר לנוזל הכהה.
גוש העשן חסר הצורה התערבל בתוכו פנימה. שם, ביקום הזעיר הזה, חיו זרמי אוויר נפרדים. שם התחלפו הגוונים הכהים בגוונים בהירים יותר ומשהו מצמץ באיטיות קשה מנשוא. חיכיתי שגם השד הזה יתקוף אותי או לכל הפחות יחפש את קרבתי, אבל גוש העשן לא זע ממקומו אלא רק המשיך לטפוח.
במהרה כבר השתפשפו כצוותיו בגופי. המגע היה רך ואוורירי, כזה של גושי אבק דחוסים שנחבאים בפינותיו האפלות ביותר של החדר. החמימות בצד שפתיי התעצמה פי כמה והתפשטה במורד סנטרי. התחבושת לא החזיקה מעמד… ועדיין לא יכולתי לגייס בתוכי די רצון להדוף מעליי את הנוכחות הפרוותית, הערטילאית הזאת. היא הייתה הפחות גרועה מכל מה שקרה לי עד כה ואילו זה נתון בידיי הייתי בוחר להישאר לצידה על אף הקפה שצרב כוויה בזרועי ועל אף ציפורניה המכחילות של האישה לצדי.
"לך מכאן", חשבתי לבסוף בחוסר רצון, "תחזור אל הגוף העבש שלך והסתתר בתוכו כל עוד אתה קטן מספיק". הגוש הערפילי שחה באוויר לפנים ולאחור כאילו רכן בלאות. נהמתו התוקפנית של המנוע התפרצה אל תוך שיחתנו האילמת. אוטובוס, שנראה לפתע מפלצתי בנוכחותו המוצקה, הסתער לעברנו במורד הכביש.
אילו הייתי יכול הייתי מתכווץ. תחת זאת צפיתי בחוסר אונים באוטובוס המתפרץ אל אזור התחנה. הוא קרע לגזרים את השד המרעיד בחולשה אבודה. קליפת האישה נותרה לבהות נכחה על הספסל.
ניערתי בחדות את טיפות הקפה מעל ידי. הכוויה האדומה צרבה את זרועי עד המרפק. כתם כהה התפשט על השרוול, במקום בו הקפה נספג בתוך הבד. רכנתי אל שכנתי לספסל אבל היא רק הניעה באיטיות את שפתיה המשוכות שכבה עבה של אודם והתעלמה ממני לחלוטין. מבלי להתאמץ ראיתי את קרעי הענן הכהה צפים בתוך עיניה הלא ממוקדות.
הנהג צעק לעברי בחוסר סובלנות. עזבתי את האישה לנפשה ועליתי בשלושת המדרגות הגבוהות מבלי לבדוק את מסלולו של האוטובוס. גוף הפלדה הזדעזע ונהדף ממקומו בעוצמה גדולה מכפי שיכולתי לדמיין לעצמי מתקיימת במקום אחד. הדלת השקופה נאטמה בדממה מאחורי גבי. הנהג לכסן לעברי מבטים חסרי שביעות רצון. הנחתי את כוס הפלסטיק הריקה למחצה על המדרגה העליונה ונברתי בתוך הכיס ביד צורבת.
לא היה שם דבר. העברתי את הכריך מיד ליד. פשפשתי בכיסי השני. גם הוא היה ריק לחלוטין. מבטיו של הנהג הפכו תכופים יותר ורגלו החליקה אל דוושת הבלם שכוחה התעלה על דמיוני באותה המידה שהתעלתה עליו העוצמה ההודפת את האוטובוס לדהור בכבישים.
בחורה חטובה התרוממה על מקומה שבמושבים הקדמיים. היא שלחה לעברי חיוך מסנוור והושיטה אל מעבר לי שטר ירוק וחלק. הנהג לכסן את מבטו אליו ועווית של אכזבה חלפה על פניו. הוא חטף את השטר מבין האצבעות הדקות, ניווט בתוך קלח רכבים קטנים יותר שהופיעו כמו משום מקום ובתנועה אגבית הנפיק לי כרטיס נסיעה דקיק.
ישבתי לצד הבחורה. היא בחנה אותי בריכוז. בחנתי אותה בתשובה. גופה היה חזק, שרירי וגבוה, פניה מעט צרות, שועליות אבל עורה צח, כמעט שקוף. שיערה החלק, זהוב נשר על כתפיה בכאוס מתוכנן היטב. מאין סריג ורדרד נפל אל חזה בקפלים רחבים וג'ינס בכחול כהה עטף את שתי רגליה היפות. הבחורה חייכה אליי כאילו היינו מכרים וותיקים. הותרתי את שפתיי צמודות זו אל זו:
– אני יודעת מי אתה,- אמרה הבחורה.
היה לה קול מתחנחן ובוטח. כל תנועותיה היו מלאות שלווה חסרת מורא אבל משהתחילה לדבר נוצר הרושם שלא הפנתה את דבריה אליי אלא לתוכה פנימה:
– אתה לא תצליח לעבוד עליי,- עיניים כחולות, נועזות ננעצו בתחבושת הספוגה בדם,- אתה מאזין.
– אני מאזין,- חזרתי על דבריה.
זו הייתה האמת האמיתית מכולן ואלה היו החדשות המרעישות ביותר ששמעתי משך כל חיי:
– פעם הגיע אליי מאזין אחד,- סיפרה הבחורה מתרווחת במקומה,- אבל אני שתקתי. לא הייתי מוכנה לפתוח את עצמי בפניו. אומרים שזה מאוד מכוער שם, בפנים, זה נכון?- היא בחנה אותי בעוז.
נזכרתי בשמיכתי המשובחת שדחסתי בכוח אל פח האשפה. נחשול הסירחון שעלה ממנה כבר וודאי כיסה על הדירה כולה:
– אין יותר מכוער ממזון שלא התעכל כהלכה.
הבחורה צחקה בקול רם. הנהג התבונן בנו במהירות דרך מראת התשקיף הארוכה. מבטו היה קודר ועל פניו קפאה ארשת מאוסה, שמורה במיוחד לטובתם של הנוסעים אבל, למען האמת, לעצמו על שעודנו מנהל אורח חיים כזה:
– אתה מטורף,- אמרה הבחורה בשביעות רצון,- לא חשבתי שלמאזינים יש חוש הומור.
– אני רק בתחילת הדרך,- הבטחתי לה מרגיש שהמטח מרפה מגופי לאט אבל בטוח,- הכל עוד לפניי.
הבחורה צחקה שוב. היא נראתה כאחת שמורגלת להפריז בעוצמת תגובותיה כך שאחרים ירגישו את ערכם טופח בו ברגע. ידעתי את זה ובכל זאת התרווחתי על המושב. קל היה לי להתעלם מתווי פניה המחודד ולראות רק את שיערה הרך והיפה ואת עיניה העזות:
– אולי תאזין גם לי,- אמרה הבחורה,- מה אתה אומר?
– זה עלול לקחת זמן,- החזרתי,- את מוכנה לממן לי את הנסיעה עד לתחנה האחרונה?
– התחנה האחרונה שלו היא שולי העיר,- הודיעה הבחורה.
כל מילה שהדפה לעברי הייתה חסרת פניות, חסרת כל גוון מיותר… כמוה עצמה:
– מה שכחת שם?
ראיתי את דן מדדה בעיוורון תחת מטח הגשם הכבד, שוקע עד גובה הברכיים בשלוליות ובבוץ. נאלצתי לעשות מאמץ מיוחד כדי להזכיר לעצמי שהשוליים לא גשומים אופן קבע ובאמצע הקיץ וודאי יסבירו את פניהם לקראתי:
– בואי נאמר שזה אזור מלא זיכרונות, סוג של נקודת מוצא.
– שלך?
שתקתי והיא נראתה מאוכזבת:
– אני מתחילה לחשוב שהיית בזבוז של כסף,- אמרה בחוסר שביעות רצון.
הבעתו של הנהג במראת התשקיף נראתה מרוצה כל כמה שניתן. שקלתי להסדיר את העיניים ביני לבין חברתי למסע אבל תחת זאת רק נעצתי את שיניי בכריך. הבחורה בהתה בנוף החולף מחוץ לחלון. בניינים עצומי ממדים איימו למחוץ אותנו בכל רגע חולף, נפילים מתעתעים שקירותיהם אינן אלא מראות ענק. האוטובוס השתקף בהם כמו שהיה משתקף במפלי קרח שתחילתם אי שם בשחקים. גם הרחובות רצו בתוכם והולכי הרגל היו לא יותר מאדוות חסרות משמעות על הפנים החלקות.
אינסוף גשרי פלדה חתכו את דרכנו, מתחתינו ומעלינו ולצדדינו. עוד ועוד רכבים נהרו עליהם. נדמה היה שהם רבים בהרבה מתושבי העיר. פה ושם נשתלו עצים אבל הם היו חלושים וגזעיהם מעוותים. העלים הקמולים נרעדו בחוסר תקווה לנוכח כל רכב נוסף הטס על פניהם באדישות אכזרית. "למה אי אפשר להאזין לעצים? ליבותיהם וודאי בוהקות בהרבה מאלה של בני האדם וסיפוריהם קורעי לב בה במידה…"
האוטובוס בלם באלימות. התעופפנו לפנים. נחבטתי במחיצה הנמוכה שהתרוממה ביני לבין הבור הקטן לתוכו נפלו המדרגות. טיפות הקפה האחרונות התפזרו על פני הריפוד האפור ונספגו בינות לשערות הקוצניות. הבחורה קמה על רגליה ובהחלטת רגע רכנה לקראתי וחיבקה אותי בשתי זרועותיה כאילו לא היינו אלא חברים ותיקים.
היא נישקה אותי על לחיי השמאלית ואז גם על זו הימנית. משניתקה מעליי ראיתי את סנטרה מרוח כולו בדם טרי:
– התרשמתי ממך,- אמרה משפדת אותי על מבטה הכחול,- קח, הנה, כשתחליט להאזין לי אצפה לך,- היא הדפה אל בין אצבעותיי פתק נייר גס.
כצוותיו חתכו את עורי. הורדתי אליו את מבטי אבל לא התרכזתי באותיות של גביו. התכוונתי לומר לה שכתמי הדם לכלכו את עורה הנאה אבל הבחורה כבר צעדה במורד שלושת המדרגות. היא ניתרה מזו האחרונה והדלתות נסגרו מאחוריה. למשך כמה רגעים עוד צפיתי בה עומדת, מחכה למישהו ואז זינק האוטובוס חזרה אל תוך זרם הרכבים הסואן.
כעת יכולתי לבחון את כרטיס הביקור שהשאירה בידי. "רחוב מספר שלושים ושלוש", הוטבע על גביו באותיות חסרות ייחוד אבל לב ורוד וקטן בהק אליי מהפינה השמאלית העליונה. תהיתי ביני לביני איך ייראה השד שהשתכן בתוכה. האם תהיה צורתו חסרת עומק כמו עיניה או שלהיפך יטפח ויתפשט לכל עבר שואב מתוכה את כל העומק שעוד נותר בה?
הפצע שלי יבש שוב. קילפתי מעליו בזהירות את התחבושת. הם העניקו לי רגע של מנוחה ברוכה. לא הייתי חייב להאזין לאיש מנוסעי האוטובוס… וזה חסר לי. הזוועה הכבדה מנשוא הזאת, הכאב האלים בשרירים קפואים, עוצמת המפגש עם יקום מקביל, בודד, מאיים, ריקני… כל אלה התפרצו לחיי וכעת לא הייתי מוכן לוותר עליהם בעד שום שלווה שבעולם.
סיימתי את הכריך וניערתי את הפרורים מעל מכנסיי. אז נשענתי אל זגוגית החלון ובחנתי את פניהם של הנוסעים הבודדים שעוד נותרו לארח לי לחברה. בחור קטן קומה ישב מצדו השני של המעבר. כל גופו היה מטוח כמו קפיץ. שפתיו היו מכווצות, עיניו היו מכווצות, אפילו שיערו הקצוץ נראה כנצמד קרוב ככל הניתן אל הקרקפת.
מבטו התקבע לבטח על גב המושב שלפניו ושפתיו התהדקו זו אל זו כאילו נרכסו מבעוד מועד. ידעתי שגם אם אשב לצדו לא יעיף בי אלא מבט חולף. הוא לא היה מוכן לקראת מאזין, לשחרר החוצה את שהשתכן בתוך גופו… במהרה גיליתי שכבר לא הייתי זקוק לכך. הבטתי בו… אחרת ועורו הפך שקוף לחלוטין. דבר מה כהה התנועע מתחתיו, איטי, רק מתגבש. הוא צבע את כל הווייתו של בעליו ביעילות ובגסות כמו כיסה בשכבה נדיבה של אבק פחם. לפתע נראה לי הבחור אוד עשן שכל הלחות נסחטה ממנו לבטח.
הדבר שבפנים משך את הפונדקאי שלו כלפי מטה, הטביע אל תוך המושב והפך כל תנועה מתנועותיו למסע מפרך… אבל בשונה מקודמיו שנותרו לא יותר מקליפות ריקות בו ברגע שטפיליהם נגלו לעיניי, חש הבחור במבטי והישיר אליי מבט משלו. במשך כמה רגעים אמד אותי באדישות. בחרתי להיות הראשון שיסיט את עיניו.
במרחק של זוג מושבים מאחוריו ישב נוסע בעל אופי שונה לחלוטין. בחור דק וגבוה, נאה, הוא אסף את שיערו הכהה והמטולטל לכדי זנב סוס מוקפד. עטוי במעיל עור וזוג ג'ינסים קרועים הוא התפתל על מקומו ללא הרף כאחוז תזזית. ברק חסר נעימות ניצת לפרקים בעיניו הכהות ושפתיו הדקות נמתחו, חזור והישנה, לכדי חיוך עוקצני.
הוא נראה בלתי חדיר אף יותר משכנו הקודר אבל מבטי החליק דרכו. צל כדורי, קוצני, ניתר בתוכו ללא הרף קורע את פנימיותו לגזרים. הישות הזאת, שטרם הפכה לקיום בפני עצמה, לא נתנה לו מנוח, לא הותירה ולו רגע מחוסר כאב.
קמתי ממושבי. הבחור החליק את מבטו על פניי וידו קפצה בהיסח הדעת אל זווית פיו הבריאה. בו ברגע הרגשתי את הפצע נפתח אל מעבר לגבולות התחבושת. הבד לא יכול יותר לספוג את הקלח החם. קילפתי אותו מעליי במרץ וגלגלתי לכדור דחוס בין אצבעותיי.
הבחור עבר אל המושב הצמוד לחלון מפנה לי בנימוס מקום לצדו. ניחוח מבושם, בעל נוכחות שאין להתעלם ממנה, עטף אותי וסחרר את הראש:
– שלום,- אמרתי.
– אתה בעצמך,- אמר הבחור.
הוא דיבר במהירות מתישה אבל ידעתי שזה הטפיל שלו שלא הניח לו לנשום בין מילה אחת להבאה אחריה. הבחור נעץ בי מבט שואל:
– אם זה בעניין הכסף להמשך הנסיעה, אז גמרתי את השטר האחרון שהיה לי על קבצנית, צמוד לתחנה… בעצם אולי היא הייתה זונה. אין לדעת אה? בימנו זונות וקבצניות נאלצות להסתפק בשאריות של הכסף הגדול באמת, נכון, לוע מדמם?
שתקתי וקיוויתי שהשד יופיע. רציתי שייגרר אל אוויר העולם עוד בטרם יספיק להתגבש לכדי ישות עוצמתית, השואבת אליה את כל כוחו של הבחור… אבל בן שיחי רק הביט אליי בחיוכו העוקצני והיפה והאפלה נותרה לנתר בתוכו פנימה:
– אני…- התחלתי אבל האוטובוס עצר ונוסעים חדשים עלו אליו ודחסו עצמם דרך המסדרון הצר.
השיחה הפכה לפעולה שדורשת מאמץ מיוחד. חלק מהנוסעים אומנם מצאו לעצמם מושבים פנויים לאורך האוטובוס, אבל רובם נותרו לעמוד במעבר, פניהם קודרות וידיהם לופתות היטב את גבותיהם של הכיסאות ומוטות אחיזה שצמחו מתוך הרצפה כמו שדרה דלילה:
– אני יודע מי אתה,- אמר הבחור במהירות והחיוך נעלם מעל שפתיו.
הישות שבפנים נזלה לצדדים אורבת בדממה להחלטתו:
– אתה המאזין,- סיכם הבחור מחזיר לקולו את הגוון המגחך.
הפצע המדמם שבזווית פי הפך את הגילוי לעניין של מה בכך ובכל זאת מהירות התפיסה הפתיעה אותי. חייכתי אליו אף על פי שלא היו לי סיבות רבות לשמוח לנוכח התפקיד החדש הזה. הגיחוך נותר לתזז בעיני הבחור. המהות הקוצנית התלכדה במהירות לכדי צורה מוגמרת:
– אין לי שום צורך במאזינים,- פסק בנימה קפואה,- עוד לא התחרפנתי לחלוטין… אבל תודה לך על העניין שגילית בי. אשמח אם נחליף מספרי טלפון ונקבע לצאת, רק שנינו,- השד שלף עשרות טלפיים, כמו עשרות סכינים והחליק אותם אל תוך האיברים הפנימיים הרכים.
הבחור עיווה את שפתיו. בתוך המרווח שנוצר הבזיקו השיניים, חדות כתער:
– אין שום בעיה,- החזרתי לו בנימתו הוא,- אשמח לצאת עם בחור נאה כמוך.
הוא עוד המשיך לחייך אבל השד כבר משך את טלפיו חזרה אל תוך גופו הגושי חוזר לארוב לרגע מתאים. מעבר לזגוגיות החלונות הפכו הבניינים הגבוהים והראוותניים לנדירים יותר ויותר. חללים גדולים חוררו כעת את הנוף, ושם, בתוך התהומות שבין בניין אחד למשנהו, השתכנו מבנים כעורים, אפרפרים וחסרי ייחוד לחלוטין. דלתותיהם נצבעו בגון הקירות. בחלקם אפילו לא היו חלונות.
הצבע האיר רק מדופנותיהן של מיכליות פלדה ענקיות שישבו על האספלט המזוהם כמו פטריות רעילות ומכוערות במיוחד. האשפה נערמה בתוכן יוצרת תווי כאוטי של עמקים וגבעות. אף חתול לא התפלש בתוכה. אף ציפור לא ניקרה אל תוך שכבותיה. זו הייתה פסולת תעשייתית, חסרת כל צל של חיות עד שאפילו החרקים נותרו אדישים אליה.
הבחור קפץ על רגליו. הישות הקוצנית שבתוכו ניתרה בנכונות, הודפת את טלפיה במעלה גופו, הופכת את תנועתו לתזזיתית, חולנית כמעט. זעתי הצידה. הבחור נדחס על פניי והתרווח בהקלה בתוך המעבר. האוטובוס עוד לא התחיל להאט ומכרי הרגעי עמד, נאחז בגב המושב שמלפנים ובזה שלי, תוחם בגופו מן כוך פרטי, שלנו. אולי זה לא היה יותר ממשחקי אור וצל אבל האוטובוס קרטע על בליטה בלתי נראית על פני הכביש ועיניו של הבחור כבו. הניצוץ הקדחתני פינה את מקומו למבט עייף, תר נואשות אחר עזרה, נחבא במעמקים.
פתחתי את פי והשד זע מיד. הטלפיים המשוננות החליקו מתוך החומר האפל באיטיות עצלה. שכרתי את פי. האוטובוס קיפץ ובלם. הנוסעים החליקו לפנים כולם כאחד והמושבים הסתערו לאחור הופכים בין רגע למוצקים פי כמה. הבחור נפל לימין וקיפץ כמה צעדים על רגל אחת, פניו מתוחות בבהלה רגעית. השד שבתוכו הצטמק לגודל של אפון.
נברתי בקדחתנות בכיסי. כל כמה שדחסתי עטים לשלל הכיסים והקפלים שבבגדיי הם המשיכו להיעלם ברגע הצורך. האוטובוס התאושש ושב לנסיעתו המטרטרת. הבחור ייצב את עצמו ויישר את כתפיו. עיניו נותרו כבויות. העט נדחק אל בין אצבעותיי כאילו זה היה הדבר הטבעי בעולם כולו. תפסתי בזרועו של הבחור.
הוא לא התנגד כששרבטתי על ידו את שמי ואת מספר הטלפון שלי באותיות קופצות, מתעוותות. כשסיימתי משך את שרוולו חזרה למקום. האוטובוס עצר משקשק בכל חלק מחלקיו. הבחור ירד בשלושת המדרגות מבלי להביט לכיווני ולו פעם אחת נוספת. לרגע ראיתי את השד ניעור בו מחדש, מתפשט באיבריו הפנימיים ואז נותר רק גב מעיל העור שנתלה בנוקשות מעל כתפיו.