בריאו – 3

אוקי, אז הנה העלאה שלישית!
"הי," יד נחה על כתפי.
צרחתי והסתובבתי עם אגרוף של רפלקס.
המישהו הזה נעלם ואז שוב הופיע, הבנתי שהוא התכופף. מצמצתי בחשד כשסוף סוף ראיתי בדיוק את הדמות. שיער ארוך וחלק, פנים לבנות ועדינות, שפתיים אדומות ומלאות. היא היתה יפיפיה.
היא בחנה אותי גם, עיניה סורקות אותי מכף רגל עד ראש, "תודה שלא הסגרת אותי שם."
"אני…" מלמלתי, "לא… לא ידעתי שאת שם בכלל…" בלעתי את רוקי.
"שמי הוא קליי-אה." היא הושיטה את ידה העטויה כפפה ללחיצה.
הייתי מבולבלת לגמרי, לא לחצתי את ידה והבטתי בה בחשדנות.
"את יכולה לקרוא לי קליי," היא לקחה את ידה בחזרה באלגנטיות ושילבה אותה מאחורי גבה יחד עם ידה השניה, תנוחה שהזכירה לי אנשים חשובים. היא החלה לסרוק את הסביבה בסקרנות.
עיניי עקבו אחר צעדיה. מה היא עושה בשטח האחווה? היא לא בת אחווה זה בטוח, בת אחווה לובשת רק לבן, ולא שמלה אלגנטית ויפה כמו שלה. היא הייתה לבושה כולה, כל גופה כוסה. תהיתי איך לא חם לה ואיך היא לא מעיפה את כל הבגדים האלו לעזאזל.
"אממ," כחכחתי בגרוני לאחר שקט מתמשך, "מה את עושה פה? כלומר, למה ברחת מהחייל?"
קליי הרימה ענף עץ גדול ושבור ובחנה אותו בריכוז, "רציתי לנשום אוויר ולהיות קצת לבד."
"אה," מצמצתי, "אז אה…"
"זה בסדר," היא אחזה בענף, התיישבה על הסלעים, והוציאה סכין מבין קפלי השמלה, "לא אכפת לי שאת כאן." היא החלה לגלף בידיים מיומנות, "מזמן לא ערכתי שיחה עם מישהו בגילי."
איך לאמר לה שהיא לא יכולה להיות פה? היא לא נראית מזיקה, אבל קאלה תמיד הזהירה אותי לא לדבר עם אף אחד. במיוחד אם זה זר בשטח האחווה.
עמדתי בדממה והבטתי בדמותה העדינה של קליי יושבת בין הסלעים ומגלפת את ענף העץ שלאט החל לקבל צורה של משהו. המתנתי בשקט, לא יודעת מה לעשות.
"אם יש לך משהו לאמר, אמרי," היא אמרה בטון שקט, מרוכזת, "הרגישי חופשי."
הסמקתי, "אממ.."
"אל תתביישי." היא הביטה בי בעיניה היפות, מחייכת.
"את נסיכה?" פלטתי בהשערה פתאומית ברגע שהביטה בעיני. התחרטתי על פליטת הפה הטיפשית שלי. ניחשתי שחשבתי כך מפני ההתנשאות התמימה שלה והשפה הקצת גבוהה שלה, וגם בגלל ההילה המוזרה של מלכותיות ואצילות שאפפה אותה.
חיוך מלא שיניים לבנות עיטר את פניה, "נסיכה? אני נראית כמו נסיכה?"
"אמממ…" הסומק רק החוויר והבלבול גבר, "את לא?"
"אם הייתי נסיכה, נראה לך שהייתי פה עכשיו?" היא הצביעה על הירוקת והרטיבות שמסביב, "יושבת על סלעים מלוכלכים ומדברת עם זרה שהרגע פגשתי?"
נשפתי וניסיתי לחזור לריכוז, "אז למה ברחת מהחייל?"
"כבר שאלת את השאלה הזו," היא חייכה.
"אני מתכוונת," רציתי פתאום להאמין שהיא נסיכה. "שאולי זה היה חייל שהוא בעצם שומר הראש שלך?"
"מי אמר?" היא הקשתה, "אולי זה חייל שרוצה לתפוש אותי בגלל שגנבתי את בגדי המעסיקה שלי?"
"הממ…" נשכתי את תוך פי. היא אולי לא נסיכה, אבל היא כן מדברת פיראן. אף אחד לא יודע לדבר פיראן חוץ מנשות האחווה. אולי היא בת אחווה שאני לא מכירה שגנבה בגדים?
רציתי לקוות שכן, כי היא נראתה לי נחמדה, וקאלה הרשתה לי להתחבר רק עם בנות אחווה.
"פשוט דמייני מה שאת רוצה שאהיה," היא אמרה, מרימה את ענף העץ שהחל לקבל צורה של חרב. "עשי אותי למה שאת רוצה בראשך. אני לא אחלוק עלייך."
"בת כמה את?" שאלתי בזמן שקליי עשתה גימורים אחרונים בחרב המאולתרת.
"שתיים עשרה וחצי," היא סיימה וקמה על רגליה בקפיצה, "דו קרב!"
היא הפנתה אלי את חרבה במיומנות מיוחדת שהזכירה לי את ארדור.
"את יודעת את אומנות החרב?" שאלתי בפליאה. זה היה כל כך לא צפוי ממישהי שנראית עדינה כזו.
קליי החלה לנופף בחרב באוויר, לשסף אויבים בלתי נראים ולהתחמק ממכות קטלניות דמיוניות.
"כמובן," היא סיבבה את החרב בין אצבעותיה והציבה אותה באוויר מול עיניה. "את לא?"
נשכתי את שפתי העליונה במבוכה ושתקתי.
"לא?" היא אמרה בטון מופתע וצחקה, "חשבתי שתושבי מיטאל יודעים את אומנות החרב יותר טוב מכולם!"
"זה לא נכון," מיהרתי להגן על עצמי. "דבר ראשון, מיטאל ידועה בחכמה, בכוח וברב הגווניות שלה. שתיים, כאן זה לא אדמת מיטאל!"
"לא התכוונתי לפגוע בך." היא התנצלה בחינניות, תופשת בקלות את המצב.
התכווצתי במקום, מרגישה טיפשה וילדותית.
היא הפסיקה להשתעשע עם חרבה והביטה בי ממושכות, חושבת. לבסוף עטתה חיוך, "הי, רוצה שאלמד אותך כמה מהלכים?"
קפצתי בשמחה וניסיתי להסתיר את התלהבותי. אף אחד, מעולם, לא הציע לי ללמוד לחימה. למעשה, בנות האחווה מנעו ממני את זה כמה שאפשר. בכל פעם שהעזתי לשאול, התשובה היתה שיש לי את ארדור ואני לא צריכה יותר מזה.
קליי שמה לב לחוסר הסבלנות שלי וניסתה להסתיר חיוך.
"קודם כל, עמדי יציב." היא פקדה.
עמדתי הכי יציב שרק יכולתי.
היא בחנה את עמידתי, "נראה לך שלעמוד ברגליים צמודות זה נקרא יציב?" היא הביטה בי במבט שובב.
"כ…כן." מלמלתי, למרות שהבנתי שכנראה שלא.
קליי פתאום דחפה אותי קלות בחזי. ההדיפה שלה הייתה קלילה, אבל נדחפתי אחורה, מאבדת שיווי משקל.
היא תפשה בידי כדי ליצב אותי בחזרה. "חוק ראשון בדו קרב," היא עזבה את ידי ונעמדה לפני כמו מפקדת. "היי יציבה."
משכתי את שיערי מפני והקשבתי לדבריה.
"גם אם תחזיקי את הנשק הכי מסוכן בעולם בתוך ידייך, אם רגלייך לא יהיו איתנות על הקרקע, כל גופך יבגוד בך." היא זקפה אצבע, "ואז לא תשרדי אפילו מצמוץ אחד של היריב."
היא פיסקה את רגליה בביטחון וכופפה אותן מעט, "יציב זה לא אומר ישר. יציב יכול להיות גם כפוף או מעוקל. תלוי בזמן ובמצב." היא בצעה רגל ציר, "אם לא תאפשרי לגוף גמישות, את תעופי אחורה במקרה הטוב, ותושמדי, במקרה הרע."
היא קפצה מעט ומיקמה את עצמה, ואז שלחה אלי יד מתגרה, "בואי, נסי להפיל אותי."
ניגשתי בהססנות.
"אל פחד."
כיוונתי את גופי, והטחתי את עצמי לעברה.
אני לא יודעת אם היא עשתה רגל ציר, אם התכופפה אן ברחה הצידה, אבל אני יודעת שכן התרסקתי על אדמת בוץ ופי התמלא עלים.
"עכשיו תורך," היא צחקה בקול כשעמדתי וניסיתי להוריד את הבוץ שהתמרח על פני.
"עמדי יציב," היא חזרה על דבריה. "יציב אך חופשי!"
ניסיתי לעמוד הכי יציב וחופשי שיכולתי.
מה שגרם לקליי לפרוץ בצחקוקים שניסתה להסתיר וגרמו לה להשתנק.
כיווצתי את שפתי ובאתי לבקש ממנה שתדריך אותי בדיוק איך לעמוד, אבל קליי אמרה, "אם את רוצה את התנוחה הזו, אני מוכנה לנסות."
היא רצה אלי עם חרבה המאולתרת, "חשבי מהר!"
להתכופף? לרוץ?
כבר יכולתי לדמיין את עצמי שוב מתעופפת באוויר, אבל אז נשמע רעש התנגשות חזק ואוושת צליל מתכת.
פקחתי את עיניי.
שריון עור חסם את שדה הראיה שלי, "ארדור?" שאלתי.
"מי זאת?" היא דרשה לדעת, "ולמה היא רצה אלייך עם חרב?"
עקפתי אותה והבטתי לעבר קליי. היא עמדה בכוננות, פניה מבולבלות מעט, "מי זאת?" קליי שאלה גם.
ארדור לא חכתה יותר, היא זינקה ושלחה את חניתה במכה מסחררת.
"ארדור, לא!" צעקתי בפחד.
קליי התקשחה ואז נמלטה בגלגול מהתקפתה של ארדור.
ארדור בלמה את עצמה, והוציאה את חוד החנית מהאדמה. היא הסתובבה לעבר הכיוון שאליו קליי נסוגה, "מי את ומה את עושה כאן על אדמת האחווה?" היא דרשה לדעת.