בת לוויה-11

אני חושבת על מה שהוא אמר. אין עוד כמוהו. כנראה מעולם לא היו, חוץ מאולי ההורים שלו, ואין שום סיכויי שאני אשעל אל זה. כמו שאני לא מספרת לאף אחד אל העבר שלי, ככה גם הוא. "אני תוהה אם הוא היה בודד… היו לו כמובן בני לוויה, ככה שאולי לא ממש. אבל…" ההבנה מחלחלת בי, "בני לוויה שנאלץ לצפות בהם מזדקנים ומתים. בעוד שהוא עצמו לא התבגר ביום. בני לוויה שאולי עזבו כדי להקים משפחה ולחיות את חייהם. בני לוויה שנעלמו מהעולם והשאירו אותו להמשיך בחייו האין-סופיים." אני פוקחת עני לחושך של הלילה בהרים. אני מסובבת את ראשי לעבר קרו ששוכב על שק השינה שלו בעניים עצומות, אבל אני יודעת שהוא לא ישן. הוא רק מחכה שאני אירדם כדי שיוכל… לעשות את מה שהוא לא עושה בלילות, כי ישן הוא לא. בפעם הראשונה אני מבינה כמה קשה להיות בן-אלמוות. כמה קרו עצוב ובודד בכל רגע נתון. אפילו שאני לידו, איך הוא יכול לשמוח איתי ולהוריד בפני את המגננות אם הוא יודע שאני, שכמו כל בני האדם האחרים בחיו. אעזוב אותו בסופו של דבר. יש רק דבר אחד קבוע עבורו. הרשימה והעיט ששולך אותה. אין פלא שהוא ממלא אותה הדבקות כזו, היא הדבר היחיד שהוא באמת יכול לסמוך ללא דופי על קיומו. והיא הרי החוק הראשון, אני חושבת אל החוק השני. "בן הלוויה או כל אדם אחר שאיתי הוא העדיפות הראשונה. ואני מחויב להגן אליו." לא קשה להבין מדוע קבע לעצמו את החוק הזה. אך זהו החוק השלישי שהוא תעלומה בלתי פטירה. מה הוא מסתיר מתחת למסכה שאסור בשום אופן שאף אחד יראה?
מה?