בת לוויה-7

"הסקרנות משגעת אותי" אמרתי לקרו, תוך כדי הליכה. רחובותיה האפרוריים של לונדון שמשו כרקע
"הסקרנות הרגה את החתול" הוא הוסיף בחוסר סבלנות, "ותאמיני לי שזה לא מרגש כמו שזה נשמע. את מעדיפה לא לדעת מה כתוב שם…" בלעתי את רוקי. אנחנו כבר יומיים בדרכים. נראה שחלק גדול מהזמן קרו קונה או מחפש חפצים אקראיים לגמרי, מחברת עבה עם כריכת עור, זוג מעילי גשם צהובים, ברווז גומי. "קרו. השתדלתי שלא להציק לך, אבל בשביל מה לעזאזל אתה צריך ברווז צעצוע?!" הוא רק מושך בכתפיו, הוא כל כך מסתורי. למרות שזה אחד הדברים הכי מקסימים בישותו הססגונית, הוא מתחיל לעלות לי על העצבים. חתול מביט בקרו בשנאה מאחד הסמטאות, לחתול הזה יש מצב רוח רע, אני חושבת לעצמי בשעשוע, אבל דעתי משתנה שאנחנו עוברים ליד חנות חיות, נראה שכל בעלי החיים שהיו רגועים עד לפני רגע, החלו נובחים, מייללים, מצפצפים, וגועים בקולי קולות, נראה שרק העורבים לא נלחצים ממנו
"מה הסיפור?" אני שועלת, קרו מושך בכתפיו, הוא עושה את זה הרבה. "חיות שונאות אותי, רק כמה חיות מסוימות מעוד, לא מתנפלות אלי בצרחות כל פעם שאני רואה אותן" הוא אומר בחוסר חשיבות
"אילו?" אני שועלת בסקרנות. "את יודעת עורבים, עטלפים, זאבים, נשרים, היה לי פעם דני ענק שחיבב אותי" הוא מציין "באמת? דני ענק? תמיד רציתי אחד" אני אומרת בהתרגשות. הוא לא מגיב אבל אני רואה ניצוץ בעיניו. לפתע קרו נעצר, פניו החווירו. הוא הכל אותי לסמטה "קרו מה קורה?! תעזוב אותי!" בסופו של דבר הוא פשוט מרים אותי ושם אותי בתוך פינה מוצללת בסמטה "תישארי כאן!" הוא פוקד אלי בקול בהול
ויוצא לרחוב
לעצור את מה שלא מחכה שם