דם ועשן חלק א ( פרק ניסיון- לקרוא!!!)

סיוט.
אש עשן וערפל. הוא מנסה להתקדם. הוא חייב להזהיר אותם.
נחילי אדום עוטפים את הכל והוא לא יודע לאן ללכת.
כואב. הוא מתקדם בצליעה וצועק, אבל אין לא קול והם כבר נעלמו. צרחה.
הוא מתעורר.
 
                         .רואן.

אנחנו מסתובבים ביערות כבר שבוע, כיוון דרום, הכל רק ירוק, והוא עדיין לא אמר מילה.
ביום השלישי נגמר לנו האוכל, יש כאן הרבה בשר ציד: איילים צבאים ארנבות ומכרסמים קטנים אבל אני לא רוצה להכאיב לו יותר. אני מלקט פטריות ובעצם כל פרי שניראה קצת מוכר.
אני כבר לא יכול לסבול את השקט:
אנחנו הולכים כל היום  עם נוף תמידי של עצים. בשתיקה. בערב אנחנו חונים, אני מתקין מדורת אש קטנה והוא נשכב עם עניים סגורות,אבל לרגע אני לא מאמין שהוא באמת ישן, והוא יודע אוכל לפחות אני רוצה להאמין. אני מוציא את כלי הנשק, משייף את החרב ושתי הסכינים ומשמן את קשת המאורכת כדי שהמיתר לא יתקשה ויקרע. ואז כשהכל מחשיך והאור מהמדורה דועך אני קורא לו ומכריח אותו לאכול, פרי סגול עם נקודות כתומות שמזכיר בצורה מסויימת תפוח ,כמה שורשים לבנים ומים. ואז הוא חוזר ונשכב, וכעבור זמן נשימותיו נעשות סדירות ואני יודע שהוא באמת ישן. אני מוסיף ענפים למדורה נשכב גם על הקרקע, מסדר את כלי הנשק בשורה בהישג יד ומנסה להירדם. כמו תמיד אני לא מצליח. הייתי צריך לראות, הייתי צריך לעצור את זה.
הכל התחיל לפני עשרה ימים כשטש הגיע ואמר שיש שמוע שאומרת שאחד מדוכסי ההר חטף כמה ילדים. לא חשבנו על כלום פשוט יצאנו לדרך, זאן בחור מוצק ונמוך חיכה לנו שם- במסתור על יד טירת הדוכס. הדוכס חטף לפני יומיים את שני אחיו, הם קטנים, הוא לא יודע למה, ואף אחד לא מסכים לעזור. "זה נכון?" פניתי אל ראול לאישור והוא רק הינהן בעניים ריקות. לעזזאל הייתי צריך לראות כבר אז.
חיכינו ללילה ובחסות החשכה התגנבנו לטירה אני ראול טש וזאן שהתעקש לבוא למרות הטענות החוזרות שהוא רק יפריע , עם גרזן. ראול שימש לנו כרדאר אנושי ואנחנו רצנו לאורך המזדרונות על פני החיילים עד למגורי הדוכס. "אתה בטוח שהם שם?" שאלתי מתעלם ממבטיהם התמהים של טש וזאן. "כן" ראול הביט בי בהתרסה "זה לא קצת מוזר שהם במגורים שלו?" הקשתי
" אני לא יודע, אני מרגיש כאן שתיים, קר להם והם פוחדים אז-"
"הם שם? אפשר כבר להכנס?!" זאן קטע את דברהואצו אכפת לו מדבר, הוא לא יהיה רגוע עד שיראה את אחיו. "כן! אבל חכה-" , מאוחר מידי, כאחוז דיבוק הוא מרים את גרזנו ופורץ את הדלתות הכפולות ומשם הכל התחיל להשתבש. מכות צעקות ואדם לבוש בהידור שרוע על השטיחים כשזאן גוער מעליו בעודו מנופף בפטיש בפראות "איפה הם?!!! תענה לי! איפה הם?!" הדוכס רק חיריק מנסה לנשום בכבדות. אני וטש סוקרים את החדר אבל חוץ מפרווה וזהב אין בו כלום. "מאחורי הוילון!" ראול קורא מהדלת, וטש ואני בלי לחכות ממהרים אל וילונות הקטיפה. מוסתרת מאחורהם דלת עץ קטנה, היא נעולה. שתי בעיטות והדלת מתפוצצת לרסיסים חושפת מאחוריה חדרון חשוך עם שולחן עץ חשוף במרכזו ושלשלאות ברזל מותקנות על הקירות. שני ילדים זעירים מכווצים באחת הפינות המרוחקות. אני מתקדם לעברם ובמכת חרב שובר את האזיקיהם, הם אפילו לא זזים, וטש עוזר לי להרים אותם. אנחנו יוצאים מהחדרון ובחלחלה אני מבחין באור בחבורות סגולות ודם, הרבה דם. ושם מבין הגופים הקטנטנים בוהות בי עניים שקופות וריקות. הם מתים. בידיים רועדות אני וטש מניחים אותם על שטיח הרצפה המנומר. "לא!" הזעקה מגיעה מהדלת- מראול, ופתאום אני רואה שהוא השתנה; הוא חיוור ורזה יותר מתמיד ועורו בוהק מזעה, עיניו פעורות באימה או יותר מדויק בטירוף והוא בוהה בנקודה כלשהיא מאחורי גבי. אני מסתובב ומספיק לראות גרזן מעופף באויר ועורף ראש בתנועה חלקה. "זאן!" אני צועק והוא רק מביט בי דמעות ושנאה טהורה בעיניו. טראח! חבטה חזקה נישמעת מאחורי, "ראול!!" אני שומע את טש קורא וצעקות השומרים פתאום מהדהדות מבחוץ. "חייבים לצאת מכאן" אני אומר את המובן מאליו. תופס בזרועו של זאן הבוכה בלי בושה ומושך אותו אל עבר הדלת. טש עומד שם אבוד עצות ואני רואה את ראול מתפתל ומפרכס על הריצפה מאחוריו. "תרים אותו ובוא" אני צורח לעברו ורץ בכל כוחי אל הדלת מנסה לא לחשוב. הבריחה הייתה מריחה אחת של צורות וצבעים ורק כשהיינו שוב ביער,רחוקים, חזרתי שוב לחשוב. טש הניח את ראול על האדמה ושם הוא שכב ללא תזוזה, מעולף. לעזזאל הייתי צריך לדעת.
אני פוקח את עיני ומגלה שנירדמתי. המדורה כבר נכבתה ממזמן, וראול עדיין ישן. אני מנסה להבין מה העיר אותי ומבין שזה השקט. השקט הבילתי נסבל הזה ,הרוגע המזויף. ואז נשמעת גניחה . אני קופץ ותופס את החרב כמעט בלי לחשוב. אני מסתכל, מנסה לחדור במבטי את החשכה. הכל דומם ולרגע אני חושב שדימיינתי.
"רואן" תזוזה הישר מילפני באפלה, ושוב גניחה. אני מוריד את חרבי בהקלה ונגש אל מקור הקול. עיניו הזהובות פקוחות לרווחה והוא מביט בי בעצב ומתיישב ורק אז אני קולט, שהוא סוף סוף דיבר.