דרקון אמיתי פרק 17

הרמתי את הביצה. הסתכלתי לכיוונה של סיראלה "אני חושב שקיבלתי יצור תאום". היא סימנה לי להכניס את הביצה ואת החרבות לתוך היהלום בלחץ, "הוא מגיע…!!" היא אמרה בזמן שהכנסתי אותם אבל היא נקתעה, המהירות שבה הוא תקף אותה הייתה כלכך עזה עד שלא הצלחתי לראות אותו עד לרגע העצירה שלו. סיראלה עפה במהירות גם כן ונכנסה לבקיר היא נפלה לאדמה והשאירה אחריה סדק עמוק על הקיר. הוא התקדם אליה, הוא הרים אותה מהגרון והחל לחנוק אותה. "תפסיק!! תפסיק!!" הוא התעלם "תפסיקקקקק!!" רצתי אליו והתכוננתי לסדר למערה עוד כמה סדקים כדי להשלים את המראה שלה איתו. הוא זרק אותה ונתן לי אגרוף. התכנית שלי נסדקה למיליון חתיכות, עפתי אחרוה וגם אני תקעתי בקיר רק שלי הוא לא נתן לי לפול על הרצפה ולעכל את המכה הוא רץ וחיבר את הידיים שלו לאגרוף אחד גדול, הוא הניף אותם בדיוק כשנפלתי, עפתי על התקרה ונפלתי שוב על הפנים שלי. ניסיתי לקום והיה קשה לי לראולת בצלילות, הקאתי דם. ניסיתי עדיין לקום אבל הוא לא נתן לי. הוא הרים אותי מהגרון והצמיד אותי לגביש הענק שהיה קרוב אלינו. התאמצתי לפקוח את העניים שלי הוא הגיח בי צרורות של אגרופים והתחלתי לדמיין כוח שזורם אלי.
הראש שלי נכנס בגביש מספר פעמים בעקבות האגרופים שלו, "דייייי!!!!!" צרחתי ועצרתי את האגרוף שלו עם היד שלי, מחצתי אותה. הוא שיחרר אותי והתקפל על הרצפה. הרמתי את הרגל והטחתי בו את העקב. הוא התגלגל על הרצפה. הנחתי את היד על הגביש, הרגשתי את כוחו נשאב לתוכי, רציתי עוד מהכוח הזה. הרגשתי מלא כלכך! העניים שלי השתנו שוב אך הפעם לצבע כחול. הרוח שלי לא יצאה מהגוף אבל יכולתי לחוש בזה. הכפפות התחילו להעלות בלהבות, הורדתי את היד מהגביש, שאבתי את כל האנרגיה שחיפשתי. בוסקר כבר נעמד על הרגליים והיה מוכן לקרב, הוא התחיל להתקדם אלי בזמן ש"טענתי" את עצמי הוא הנחית את הציפורנים החדות שלו עלי אבל זה לא הזיז לי. הוא היה מופתע. התקרבתי אליו בזמן שהוא התחיל לדדות אחורה בבהלה. תפסתי אותו בידיים שלי שעלו באש אך האש כבתה כשאחזתי בו.
הקפצתי אותו באויר, ורצתי למקום שבו הוא היה אמור לנחות, באגרוף הקפצתי אותו שוב ורצתי שוב למקום שבו הוא היה אמור לנחות. שיחקתי בו כדור עף במשך כמה דקות וכשהתחלתי להשתעמם קפצתי באוויר לבעטתי אותו לאדמה. כשקפצתי האדמה שמתחתי התפרקה והופרדה על ידיי כמה עשרות סדקים באדמה, והמפגש של בוסקר עם האדמה גרם לכל המערה לרעוד, נוצר מכתש קטן במקום שבו הוא נחת. בעודי באוויר היד שלי עלתה בלהבות שוב והייתי מוכן להנחית על בוסקר את המכה הסופית שלי. גרמתי לפיצוץ מהאש שבערה לי ביד והשתמשתי בזה בתור התנופה שלי. מקצה זווית העין שלי קלטתי נקודה בהירה מתקדמת לעברי, או יותר נכון ביני לבין בוסקר. סובבתי את היד וחוסר שיווי משקל נוצר. התחלתי להתגלגל באוויר והעפתי את את כדור האש שנוצר לי ביד. פיצוץ נוצר וההדף שלו גרם לי לעוף הצידה, נחתי והתגלגלתי על האדמה.
זה היה בולט, "עצרו! אתם לא מבינים! שומעים אתכם מהעיר! מה קורה כאן?!?" בוסקר החל לטפס ממכתש הקטן שיצרתי בשבילו והחזיק את הראש שלו עם היד להראות על כאב. לקח לו כמה שניות אבל בסופו של דבר הוא חזר לעצמו, וזה לא לקח לו כלכך הרבה זמן. כשהוא יצא מהמכתש הוא לבש את הצורה הרגילה שלו. "בוסקר ניסה להרוג את סיראלה!" הבטתי בבוסקר בפנים קרות. סיראלה נבהלה, כאילו היא לא חשה בכאב, היא הביטה בנו. בולט גם הביט לכיוון בוסקר. "ראשית לא ניסיתי להרוג אותה, יכול להיות שטיפה פגעתי בה אבל…" נקטעו המילים מפיו "היא העניקה לנא-גבו יהלום! היא מנסה לקבור אותנו!" הוא אמר בצורה המתגוננת ביותר שהוא יכל להשתמש בה.
"לא נכון! היא עזרה לי להיות חזק יותר כדי שאני לא אהיה נא-גבו. היא הביאה לי את היהלום בשביל זה!" אמרתי בצורה מתגוננת והבטתי בו בכעס.
"האומנם? השניה הפכת לנא-גבו…!" הוא אמר נחרצות.
"לא נכון…" אמרתי, ניסיתי להסביר שזה היה משהו אחר, אנרגייה אחרת, שזה לא היה נא-גבו אבל איך אפשר להסביר משהו שאפילו אני לא מבין את זה? אבל דברי נפסקו. חשבתי למשך כמה שניות, זה באמת היה הוא, הוא הצליח להשתלט עלי שוב, אני צריך להשתלט על רגשותיי!
"אז מה? בוסקר אין לנו הבטחה שהילד יכנע לכוחו. לבנתיים הוא מחזיק מעמד והוא פחות משבוע במדג'יקה. הילד הזה מוכשר, אני בטוחה בזה!" הופיעה ג'יט במפתיעה ליד הגביש כשהיא יושבת על המקל שלה בישיבה מזרחית.
"את?!? את יותר מכולם צריכה להבין את הסכנה שבמצב שבו אנחנו נמצאים!" הוא הביט בה במבט פגוע וכועס כאחד. היא הורידה את הראש. "אני לא צריך את הבולשיט הזה! אם מישהו מחפש אותי אני יושב במעבדה מנסה לייצר את השער שיפטור אותנו מהמפלצת הזאת!" הוא הלך. הלכתי אל סיראלה, "את בסדר?" שאלתי.
"היא תיהיה בסדר אבל ליתר בטחון אני אקח אותה איתי ובדוק אותה" ג'יט הרימה אותה והחלה להתקדם לכיוון העיר אחרי בוסקר, היא נעצרה והפנתה את הראש שלה אחורה. "אתה תלך עם בולט, אם אתה מתכוון להקשיב לו אתה צריך להתחיל להתאמן" היא אמרה ונעלמה באופק.
בולט סימן לי לבוא אחריו, נכנסנו למבנה העצום שהוא ניהל, זירת האימונים. הוא לקח אותי לאחד החדרים, חדר 167 אם אני זוכר נכון. על דלת החדר היה כתוב תאוריה. הוא היה חדר עצום שאת קציהו לא הצלחתי לראות בעיניי. על הקירות היו סירטוטים וציורים של לוחם בכל מיניי זוויות ותרגילים שאותם הוא מבצע. הבנתי מה הוא הולך לעשות, זה כנראה כמו שיעורי נהיגה. לפני השיעורים המעשיים לומדים מה כל תמרור אומר ואיך להשתמש ברכב. הוא עבר איתי על עשרות תרגילים ואחרי כן הוא עבר לכלי נשק, הוא לימד אותי מה כל כלי עושה ומה התרגיל או הכלי דורש כדי להצליח. הוא לימד אותי איך משתמשים בחרב, גרזן, פטיש, חץ וקשת, וכלים נוספים. בסוף הוא הסביר לי על הכפפות שנוצרו בזמן חישול היהלום. "הכפפות הן כפפות היסודות. הן המתנה שלנו מרוחות היסוד. הן נועדו לעזור לנו לחזק היסודות שמרכיבים את החיים שלנו, הגוף שלנו מובנה מהיסודות הגשמיים, מים ואדמה. הנשמה שלנו מורכבת משני היסודות האחרים, היסודות הרוחניים, אוויר ואש. הכפפות מחזקות את היסודות ועוזרות לנו להוציא אותם בפועל, כמובן שיש כאלה שלא זקוקים לכפפות כדי להשתמש באחד ואולי אפילו בכמה מהיסודות אבל מי שאין לו כפפות הכוחות שלו מגבלים" הוא הסביר.
אחרי כמה שעות סיימנו. הוא סיים ללמד אותי וטען שבשיעור הבא אנחנו נתחיל להתאמן בשטח אז להתכונן. סיימתי והלכתי לראות מה עם סיראלה היא לא הייתה בקן שלה. אז פניתי לג'יט. דפקתי בדלת. "תיכנס דני אני מחכה לך" נשמע הקול שלה בצד השני של הדלת. נכנסתי, מצאתי אותה כשהיא יושבת על הבירכיים שלה שותה כוס תה. "תה מרווה?" היא הציעה. סירבתי בנימוס והתיישבתי כמוה על הברכיים שלי. אני לא יודע איך היא הייתה מסוגלת לעשות את זה, זה כאב. "היא בסדר?" שאלתי.
"היא ישנה, היא בסך הכל מבוהלת טיפה. בוסקר נוטה להיות עצבני כשמדובר בנא-גבו" היא אמרה.
"את זה כבר יכולתי לראות בעצמי…" הבטתי בה, רציתי לשאול אבל לא ידעתי "את היית שם עוד לפני שנגעתי בגביש, נכון? למה נתת לי לעשות את זה? את גם אבדת יותר מידיי, באופן אישי!" שאלתי והתאפקתי.
"כן… אני לא יודעת… אתה משהו מיוחד דני אתה יודע את זה? אני חושבת שאני פשוט מאמינה שאתה תיהיה האחד שיקרב אותנו לאן שאנחנו צריכים. אני מאמינה שאתה יכול להשתלט עליו! כבר הבנתי שאין דבר שנוכל לעשות. אחרי שחתמנו אותו חשבתי שאין יותר התחמכויות. שמעכשיו הוא שייך לעבר אבל הוא הוכיח שהוא חזק מאיתנו, אתה הסיכוי היחיד שלנו" היא אמרה.
קמתי והתכוננתי ללכת. לא היה לי עוד מה להגיד, אני עמדתי להישבר. פחדתי ולא רציתי להראות את זה. אחזתי בידית ואז נזכרתי. "למה התכוונת באתה מתכוון להקשיב לו?" שאלתי.
"אני חשתי בך מכדור הארץ. למה אתה חושב שאני לא אחוש "פולש"? אני יודעת על הקול שדיבר איתך בחלום" היא אמרה.
"ו… ומה את אומרת?" אמרתי וניסיתי להראות לא מופתע.
"את זה, רק אתה יכול להחליט" היא אמרה. יצאתי מהדלת.