דרקון אמיתי פרק 20

'קלאק, קלאק' השמיע המטבע בעודו מסתובב על האדמה. הוא נפל על צדו המושחר, הצבע המוזהב התפשט בחלל החדר וסנוור אותי. לא יכולתי לראות כלום, שפשפתי את העניים ופתחתי את העניים, ראיתי, בערך הכל היה מטושטש אבל יכולתי להישבע שאני כבר לא בחדר, שוגרתי, אני חושב המשכתי לשפשף את העניים ולאט לאט הראייה חזרה אלי. עמדתי באמצע מסדרון ענק, את קצה המסדרון לא יכולתי לראות אבל גם למאחורי המסדרון נמשך, הסתובבתי, מולי עמדה דלת שבניסיון לראות את קצהה הצוואר שלי כמעט יצא מהמקום, הדלת הייתה מעוקרת, היא הייתה עשוייה ממתכת שלא יכולתי לזהות, היא הייתה מעוטרת בגלי מתכת לכל אורכה, שתי בנות ים ענקיות בלטו החוצה מתוך הדלת במרחק שווה והושיטו את ידיהן לאמצע הדלת, שם עמד לו מקוש ענק. "וואווו הנפח הזה הוא ענק בוודאות!" אמרתי לעצמי. המטבע עדיין היה איתי, הכנסתי אותו לגביש.
טפסתי בקושי רב על גלי הדלת, תפסתי את המקוש וניסיתי משוך בו כמה פעמים. לפחות הצלחתי להוציא מהדלת הזאת כמה צלילים כי אחרי חמש נסיונות דיי כושלים נפלתי על הפנים. ליטפתי את הפנים בתוך נחמה וחיכיתי שיפתחו לי את הדלת, במשך דקה או שתיים לא נשמע אף קול מהצד השני אבל פתאום צעדים כבדים ואיטיים הופיעו, עם כל צעד בטני ומוחי ניסו לשכנע אותי לסוג לאחור, לשלוף את המטבע ולנוס על נפשי אבל לא השתכנעתי ונשארתי לפגוש את הענק.
הצעדים נשמעו קרובים יותר ויותר, הם נעצרו, נשמע רעש, הדלת זזה טיפה ואז התחילה להיגרר פנימה, הוא עמד מולי, כנראה הנפח, חשבתי שזאת בדיחה, הייתי מופתע והיה לי דיי קשה לעכל, הנפח היה גמד. גמד עבה בשר, הוא היה בעל שיער גינגי ארוך אשר התחבר לזקן הגינגי שלו, הוא היה שחום, היו לו פנים דקות ומסורטטות בצורה מאוד מפתיעה יחסית לגוף השמן שלו, הצוואר שלו היה קצר ובקושי נראה, על הצוואר שלו יכולתי לזהות סימני כוויה, הזרוע השמאלית שלו הייתה עשוייה גביש ורוד בהיר, הוא לבש בגדי עור דיי מסורבלים, זה נראה כמו בגדי לחימה אך כמו בגדי עבודה גם כן, הוא לבש מגפיים גדולים, הדבר שהכי משך את תשומת ליבי היה החגורה שלו, הייתה לו חגורה שבשני קצותייה ירדו להם שני פטישים התלויים על החגורה בשרשראות ברזל.
הייתה שתיקה מביכה ברקע, לא ידעתי מה להגיד לו, "אני דנ…" ניסיתי לשחרר את האווירה המביכה הזאת אבל הוא סתם לי את הפה לפני שהספקתי לגמור את השם אפילו. "כן, כן אני יודע מי אתה" הוא אמר לי בחיוך וסימן לי להיכנס.
"איך אתה יודע מי אני?" שאלתי במעט דאגה.
"אני לא חושב שיש מישהו שלא שמע או מכיר את היצור שהצליח להחזיר את נא-גבו לחיים" הוא אמר והסתובב סביבי בעודי צועד ובחן את מבנה הגוף שלי.
הוא הקיף אותי במבט בוחן, חשתי מעט לא בנוח, אחרי הכל, לא בכל יום גמד מקיף אותך, מצידו, נראה שאינו מודע לאי הנוחות שלי. "האנרגיה הזאת מוכרת לי" הוא מלמל לעצמו, מתעלם מהנוכחות שלי "חשבתי באינרגיה הזאת בעבר, אני בטוח בכך!".
"אהמ-אהמ" כחכחתי בגרוני להזכיר לגמד החטטן שאני לידו, הוא הרים אליי מבט מרוכז "אני…" נעצרתי, בלעתי את הרוק שהתבצר לי בגרון "אני באתי לחפש את רודולף, הנפח…" אמרתי בבטחון הרב ביותר שהצלחתי לרכוש לאותו הרגע.
הגמד נעץ בי מבט מוזר, כאילו הוא עדיין מנסה להבין, הוא התלבט לגבי האנרגיה שלי, כנראה על זה הוא חושב עדיין, אני משער שזה כמו לראות צבע עור ולזהות את המוצא של האדם. "כן, כן. זה אני. רודולף זה אני ואני הוא רודולף, נעים להכיר אותך וכל הבלה-בלה-בלה הרששמי הנוסף. עכשיו, למה באת? אתה יודע מה אתה מחפש?" הוא שאל, הייתי נורא מופתע מצורת הדיבור שלו, הוא בלבל אותי.
"כלי נשק, אני חושב, אני לא בטוח" החזקתי את הראש, הוא החל לכאוב ממחשבה.
הוא חייך בצורה בוגרת ומנחמת, פתאום הוא נראה שונה מאיך שהנחתי שהוא לפי המשפט הראשון שלו, צורת הדיבור שלו גרמה לי להסתכל עליו בצורה אחת אבל אז, החיוך המנחם והבוגרת ההוא, טוב אני לא יודע איך להסביר לכם את זה אבל זה היה נראה שונה לגמרי. "לא נורא, אני אעזור לך, תבין, עזרתי לגרמלינים, דרקונים, מפלצות, חיות, אפילו בני אנוש…" דבריו נקטעו ופיו נפער, הוא הביט בי בפליאה "בן אנוש…? כאן? אתם פשוט מפתיעים אותי כל פעם מחדש" הוא אמר, כמובן שכמו בכל פעם שמשהו נאמר מולי מאז שנכנסתי לעולם הזה לא הבנתי על מה מדובר, הגמד קלט את פני המבולבלות והבין אותם בחיוך. "תבין, כולם ידעו במשך מאות אלפי שנים שהכוכב הראשון שיחרב יהיה כדור הארץ, הגזע הראשון שיכחד יהיה גזע האנושות. אך הם… אתם, אתם מבין הגזעים היחידים ובין הכוכבים היחידים שנשארו ויציבים! עם כל המלחמות, המחלות, זיהום האוויר, השבריריות השכיחה של בני האנוש ועוד עשרות מהמורות שהיו אמורות לחסל אתכם ממזמן, תבין שאין יצור אשר מכיר אתכם ולא מופתע! וכמה לא מפתיע זה שדווקא בין כל יצור שקיים היחיד שיצליח לזמן את דרקון פנימי כמו נא-גבו זה יהיה בין אנוש" גיחוך עלה על פניו "וזה לא הדבר היחיד שאתה הצלחת להפתיע אותנו איתנו אה?" הוא הושיט את היד שלו והרים אותם כך שהיא תצור 90 מעלות עם הגוף שלו. הוא עצם את העיניים והתקרב אלי, הוא אחז ביהלום שעל השרשרת שלי והתחיל למלמל שוב אבל הפעם לא הצחלתי להבין אפילו לא מילה, אני משער שהוא דיבר באיזו שפה של גמדים אבל עד היום, אני לא יכול לשים על זה את האצבע שלי.
נקודות אור קטנטנות התחילו להיאסף לאט לאט ולהתקבץ בנוקדה אחת, הן יצרו חרב, את החרב שלי, החרב שסיראלה הייתה כלכך לחוצה מפניה. "איך…" הגרוני היבש פלט "איך…" רציתי לגמור את השאלה אבל לא הצלחתי, מה אני אמור לשאול? לא ידעתי.
"אני גמד" הוא אמר, כאילו זה הדבר הברור ביותר עלי אדמות "אנחנו הגמדים, אנחנו יש לנו מיוחד עם כלים. אני הנפח הטוב ביותר שתמצא ביקום שלנו ובשלושת היקומות והחופפים לנו, פשוט טובים אנחנו מאוד עם כלים" הוא חזר לדבר בצורה מעט אילגת, הוא קירב את האוזן שלו ללהב מיד אחרי שהוא ליטף אותה בהתרגשות "להאזין לה אני יכול" הוא אמר בשפה אף יותר אילגת, הנחתי הנחה, כמו שיש אנשים בעלי פיצול אישיות כך כנראה הגמד ההוא יש לצורת הדיבור שלו מין "פיצול אישיות" אני יודע שזה לא כלכך הגיוני אך מאז שנכנסתי הנה לא ראיתי דבר אחד הגיוני פה, סביר להניח שגם זה הגיוני ביחס של מדג'יקה. רודולף היה עסוק כלכך בחרב שחשבתי שאם כל המבנה יקרוס הוא לא יבחין בכך.
"החרב הזאת, היא מרתקת! אתה מודע לכך שלחרב שלך יש סיפור חיים מעניין מלרוב היצורים שאני פגשתי? לפני מאות שנים חיה גמדה, היא הייתה חיה בזמן שמדג'יקה הייתה בשנותיה הראשונות, היא חישלה באש כוכבים שבעה כלי נשק עשויים וויברניום וקסם אפל, החרב לא סיפרה על ההקרבה של הגמדה שהקסם האפל מחייב.
היא הייתה חכמה, הגמדה שלנו. כן, כן,. היא ידעה שאנחנו לא בנויים לקבל כלי נשק חזזקים כלכך אשר אוצרים בהם חלק מסודות היקום, מספיק כלי נשק אחד כדי להשמיד כוכב שלהם, החרבות נוצרו כדי להגן על העולמות שלנו, כדי לעזור, לא כדי להרוס. אס כדי שלא כל אחד שרוצה את כלי הנשק יבוא ויטול, היא נתנה לכלי הנשק מעט מטעם החיים, כלי הנשק בחרו באדוניהם, יצורים בעלי לב טהור אשר יקיימו את מטרת היווצרות הכלים. החרב הספציפית הזאת מסתובבת ברחבי הכוכב, מחפשת את היצור שלה, האדון הראוי לה, ואז, היא מספרת, היא נתקלה בך, בן אנוש בעל כוחות אדירים והלב הטהור ביותר שהיא פגשה מעולם… אותך" הוא סיפר בהתרגשות.
"וואו" אמרתי מרותק "את כל זה החרב סיפרה לך?".
"כן" אמר הגמד בנימה גאה "לא כל אחד יזכה לדבר עם חרב, במיוחד לא כזאת!! אני דובר בשפה העתיקה של כלי הנשק בצורה שוטפת" הוא אמר "הייתה לחרב גם בקשה ממני, היא רוצה שאני אבנה עוד חרב אחת כמוה, היא תלמד אותי לבנות כלי נשק כזה, זה אחד הסודות הגדולות ביותר שגמד או כל נפח אחר ירצה ללמוד! היא חושבת שאתה תוכל להחזיק בשני חרבות, אני מאמין לה, יש פתגם כזה שמסתובב בין הנפחים, מה שהחרב אומרת קדוש!" הוא גיחך לאות הבדיחה ה"מצחיקה" שלו, הוא לא היה מוכן לבזבז אפילו עוד דקה, הוא ישר רץ לתוך המבנה והשאיר אותי מאחור, נכנסתי אחריו, לעיניי התגלה מפעל עצום ומיליוני גמדים השוקדים בעבודת הנפחות שלהם.