דרקון אמיתי פרק 9

הוא פרש את שני ידיו לכיווני, שני כדורים יצאו מהידיים שלו ופתאום התחברו, הכדור הפך להיות עצום, עצמתי עניים והתכרבלתי בתוך עצמי, כמו הילדים הקטנים שרואים כדור עף לכיוונם כאילו שככה הכדור לא יתפוס אותם.
הכדור לא פגע בי, עברו כמה שניות, בשלב מסויים הנחתי שזה לא הגיוני שהכדור עדיין לא פגע בי, פתחתי את העיניים, הכדורים נעלם, כאילו כלא היה, הסתכלתי אחורה, הכדור פיספס אותי, אבל הוא לא נעלם, הוא היה חייב לפגוע במשהו, הוא פגע בשער, לא האמנתי למראה עיניי, לפתע העולם נעצר, לא שמעתי אף לא קול, הכאב בחזה היה כל כך חזק שכבר לא הרגשתי אותו, שכחתי מבוסקר וסיראלה, שכחתי מהמפלצת שפוצצה את השער, שכחתי מהעולם, כל מה שזכרתי היה דבר אחד בודד, מה שעמד לנגד עיניי או יותר נכון לאמר קרס.
התקדמתי לאט לעבר השער המנופץ, כשהגעתי אליו, מצאתי על הרצפה חתיכות גולגולות ועצמות שבורות, הרמתי כמה מהם בשני ידיי והבטתי בהם בידיים רועדות, לפתע הכל חזר אלי, הזמן שב למסלולו, לאוזניי הגיע הצחוק המתגלגל של יצור האבן, כולי התחלתי לרעוד, רתחתי מזעם, הרמתי את ידי הימנית והסתובבתי, מבטי החודר לא הזיז לו, "וואווווו איזה אירוני, כל מה שקרה כאן הוא תוצאה לכך שניסית לברוח הבייתה והעכשיו השער הרוס, מרוסק, למיליון חתיכות! איזו אירוניה" הוא הגיע לרמה של צחוק שאתה כבר לא שולט עליה.
היד שלי הושטה לכיוונו (רועדת כמובן), וכל מה שאני רציתי זה שהוא ישתוק, פתאום הוא עף אחורה על עץ והתרסק, הרמתי את היד שלי למעלה וסגרתי אותה, צמחים יצאו מהאדמה ועטפו אותו, הוא לא יכל לזוז. הדמעות לא אירחו לבוא, הן התחילו להתנקז בתוך עיניי, לא הייתי מוכן לתת להן לזלוג.
הרמתי את שיברי העצמות שנפלו מהיד שלי כשהדפתי את יצור האבן, "א-ב-אא" יבבתי "מה יהיה איתו?" כאשר אמי מתה לקח לו זמן רב לחזור לעצמו, הוא הסתגר בתוך עצמו במשך שנה וחצי עד שהחליט לעזוב אתת העיר, לשכוח את הבית וכל מה שהיה קשור אליה, גם לכתוב את הספר היה לו מאוד קשה והוא לא קרא אותו אפילו לא פעם אחת.
כל מה שנשאר לו ממנה זה אני, בן בודד ויחיד, מה יקרה אם גם הוא יעלם, פחדתי על אבא שלי, דאגתי לו, אבל בפנים, עמוק עמוק, בכיתי גם בשביל עצמי, איבדתי אמא, אני לא רוצה לאבד גם את אבא שלי, הוא כל מה שנשאר לי.
עצמתי את העניים והרגשתי את הדמעה יורדת על לחיי ובעוד שהיא יורדת הכעס שזורם בעורקיי הופך ליותר ויותר גבוה.
כשפתחתי את עיניי כעסתי כל כך, רציתי להרוג מישהו. אך פתאום הכעס נעלם, גם הכאב, כל רגש נשכח ונעלם. משהו קרה, לפתע הבחנתי שאני בתור חלל ריק, הסתכלתי לצדדים, לא הבנתי מה קרה, התחלתי להיבהל. קול נשמע, "דני" נבהלתי שוב, חיפשתי מעיין הקול מגיע, הוא נעלם, ושוב, "דני, תתרכז, תתרכז ותמצא את דרכך, עצום את העיניים ותתרכז" לא ידעתי על מה הקול מדבר או מה בעצם הקול הזה הוא אבל היה משהו בקול הזה שגרם לי לרצות לעשות כדבריו.
כשפתחתי את עיניי ראיתי את עצמי עומד במרחק מאיפה שעמדתי, ראיתי את בוסקר וסיראלה מעולפים על האדמה ואיתי את יצור האבן מנסה להשתחרר מכבלי הטבע, הסתובבתי וראיתי בצד השני את עצמי, יושב על האדמה, יושב על בירכיי ובוכה. הסתכלתי על ידיי אך לא הצלחתי לראות אותן, הן נעלמו פתאום, הסתכלתי על רגליי וגם הן נעלמו, הפכתי למין רוח, בלתי נראה, כאילו הופרדתי מגופי.
שמעתי קול קרע, הסתכלתי אחורה וראיתי את יצור האבן עומד, הוא קרע את הגפנים שכבלתי אותו בהם. הוא שיחרר עוד כדור מבין זרועותיו, לכיווני, הפעם ניסיתי לברוח, רצתי בכל רוחי אך לא הרגשתי את הרגליים שלי אפילו. הכדור עקף אותי, הוא עבר דרכי, ואפילו לא פגע בי, הוא התכוון לכיוון הגוף שלי, צעקתי לו, לגוף שיזוז אך הוא לא התייחס, הכדור כיסה אותו, לא הצלחתי לראות אותו. להפתעתי הכדור נעצר, ואם לאמר את האמת גם להפתעת היצור, הוא נראה מבוהל וטיפונת מפוחד, הוא לא ציפה ממני להפגין יכולות שכאלו, ולמען האמת גם אני לא. אני בכלל לא יודע מה עשיתי ואיך, לא שלטתי בזה.
עברתי דרך הכדור וראיתי אותו, הגוף שלי החזיק את הכדור ועצר אותו, אבל זה לא מה שהפתיע אותו, בחיי היו פעמים רבות בהם כעסתי או הרגשתי כאב או עצב, אך הפעמים האלו היו שונים, באף אחד מהם לא ראיתי מה שראיתי על הפנים של הגוף שלי היום, ואני גם לא בטוח אם אני יודע להסביר את זה, זה משהו שצריך לראות בכדי להבין, אבל הפנים שלי היו כועסות ומפחידות, השילוב בין הכאב לכעס הפך אותן אפילו ליותר מפחידות. הבטתי בעצמי, לא ידעתי מה לעשות, הייתי לגמרי חסר אונים.
הכדור נשאב לתוך כף היד שלו ונעלם. יצור האבן לא ידע מה לעשות הוא רק בהה. לפתע החולצה נקרעה לו מהגוף, הנעליים גם כן, מתוך כפות ידיו ורגליו יצאו טפרים ענקיים, השיער שלו התארך והפך לאפרפר, או לבן, אני לא לגמרי בטוח. תחתית המכנס נקרע גם כן והפך למכנס שלושת-רבעי, יצאו לו שני ניבים וכל שאר השיניים התחדדו גם כן, זה טיפה הזכיר פה של ערפד, עמוד השדרה בלט מתוך הגב וממנו יצאו שפיצים-דוקרנים ממתכת, האישונים שלו הפכו לאדומים כדם ואוזניו התחדדו ודמו לאוזני האלפים. על שריר היד הימנית שלו נוצר חריתה אדומה של כוכב, אבל לא כוכב רגיל, הוא היה נראה שונה משאר הכוכבים. והיו לו 8 קרניים.
הוא הסתובב לכיוון יצור האבן והתקדם לעברו בריצה. הוא תפס אותו ונתן לו אגרוף והעיף אותו על עץ כאילו הוא היה נוצה, העץ נשבר ווהתמוטט עליו.