דרקוני הזאב- פרולוג

דרקוני הזאב

האש והפיח מילאו את כול שדה הראייה שלי, גורמים לי להשתעל בכאב, להתקפל ולאבד את חרבי. שאגת הדרקון מילאה את אוזניי, ואנחותייהם של חברי היו הדברים היחידים שכמעט שמעתי. עצמתי את עייני לרגע, מקווה שהכול יסתדר- אחרי הכול- יש לי את המבחן הזה בעוד שבועיים, ועם אני רוצה לא למות, אז כדאי לי להתאמן.
“סטופ, סטופ, סטופ!!!!” צרח המאמן מורטימן מהיציע העיון של האצטדיון, הוא שרק כמה שריקות קצרות, ואז שתים ארוכות. וחמשת הדרקונים שהיו בתוך מתחם האיצטדיון השתתקו, מתקפלים אל תוך עצמם ונרדמים. האש והפיח נעלמו במהירות, ויכולתי לראות אחברי, יושים, מובסים על הקרקע החולית של האיצדטיון של העיירה שלנו. גבי עיקצץ, מעביר בי רענון שהיית צרך אותו לפני חמש דקות.
“מה, אתם, עושים?” שאג המאמן מורטימן. שיערו המאפיר עומד, ישר, מחושמל מכעס על ראשו הכמעט מקרח, שפמו הקוצני מגרד את שפתיו, שיניו הצהובות צהובות יותר מתמיד, וקמטיו כמעט נעלמים, או מעמקי יותר מידי עד גדי כך שהם נעלמים. “אתם לא זוכרים?! יש לכם את המבחן בעוד שבוע!” הוא צעק, מיף ת ידיו לכול עבר "ורק אחדמכם יעבור אותו! והשאר ימותו!” הוא כיוון את מבטו אליי, כועס. “אל תגידו לי שאתם לא זוכרים את הנבואה!” הוא צעק. נועץ את מבטו בשאר התלמידים, שכרעו ברך על החול, ראשם מורכן, ושפתיהם ממלמות את הנבואה חרש. נחרתי נחרת בוז. אני נפתרתי מי זה ממזמן.
“כול הכבוד!” אמר המאמן, למרות ששום גאווה לא נשמעה במילותיו הריקות. הוא שרק את אותה השריקה, הפעם בשונה קצת, שלוש שריקות אורוכת, וחמש שריקות קצובות וקצרות. והדרקונים קמו לתחייה. כועסים ושואגים יותר מתמיד.