האור האחרון-פרק 25

ג'ס:
הנה אני.הגוף נורמאלי.בערך.הרגליים שלי,רגלי יונה ענקיות,מקור קטן,ידיים עם כנפיים עליהם.
עיניים כמו של דמויות אנימה-גדולות,כולן צהובות.
"כישוף שינוי" צחק הפלמינגו את צחוקו המפחיד."טוב נו,אז נביס אותך בצורה הזאת".
נפנפתי את ידיי."אני יכולה לעוף!" קראתי בהתרגשות.לפתע,הרגשתי איך הגוף שלי נשלט שוב.
הוא הזיז את ידיו,ואני לאט לאט התקפלתי בפחד.הוא הזיז את הגוף שלי איך שרצה.
"ועכשיו" אמר וחייך חיוך מרושע.הוא בא לעשות משהו,כשרקס קפץ על ידו.
"מה אתה עושה כלב מטונף שכמוך?!" שאל הפלמינגו.הוא טלטל את ידו בניסיון להעסיק אותו.
הרגשתי שאני שוב מקבלת שליטה על הגוף שלי.עפתי במהירות,ונתתי בעיטה לפלמינגו.
הודות לגוף הזה הבעיטה הייתה חזקה והוא התרסק אל הקיר.
"לא היית צריכה לעשות את זה" אמר בנימה מאיימת.הרגשתי איך הכח שלי מתרוקן,וחזרתי לצורה הרגילה שלי.הוא קם,והתקדם אליי.רקס קפץ עליו,אך לפני שהגיע הפלמינגו נפנף בידו לעבר רקס,ורקס נפל אחורנית,והוטח ברצפה."רקס" יללתי מרוב פחד."באיזה כישוף אתה משתמש?!" יללתי בפחד.
"כישוף שליטה" חייך חיוך מרושע.שכבתי אל הרצפה.הייתי מפוחדת.הרגשתי איך כל הכח שלי מתרוקן לאט לאט.הוא השתלט על גופי שוב."לא רק שאני שולט על אחרים.אני יכול לכרות את האיברים שלהם באוויר".
פחדתי כל כך.לפתע,הרצפה קפאה.עדיין שכבתי,ורגשתי את הקור הזה.הגוף שלי קפא.
"מה?" שאל הפלמינגו בבלבול."לילה טוב" הוא אמר,הפעם ללא החיוך.הוא הוריד את ידו באוויר,ונרדמתי.

ג'ון:
השעה הייתה 4 אחר הצהריים.ישבתי ליד המסעדה.בלו וקאיה הגיעו גם הם.
"איפה ג'ס?" שאל בלו."ורקס?" אמרתי בעצבנות."הם הלכו למעיינות החמים ובטח שכחו מהשעה" אמרתי.
"תקשיבו" אמרה קאיה.היא היתתה בפציעות.גם בלו."גם אתכם התקיפו?" שאלתי.שניהם הנהנו.
"האדם ההוא מהמדבר" אמרתי."ציידים" אמרה קאיה."נשים" אמר בלו.
שנינו הבטנו בו."מה?" הוא שאל."לא משנה,בואו נחכה עוד קצת" אמרתי בתקווה שלא יספר מה הלך שם.
עברה חצי שעה."הולכים" אמרתי וקמתי לעבר המעיינות החמים.
כשהגענו,כל המקום היה קפוא."רקס!" צעקתי ורצתי פנימה."ג'ס!" קרא בלו.שניהם היו בפנים מחוסרי הכרה."מי עשה את זה?" שאלתי מטלטל את גופו של רקס.
הוא פקח עיניים לאט."רקס!" קראתי בהתרגשות."הפ-הפ-הפלמי…." אמר."דיי,יהיה בסדר" אמרתי לו.
"תנוח עכשיו" חייכתי אליו.
בלו החזיק את הגוף של ג'ס.היא בכלל לא התעוררה."זה רע" הוא אמר:"זה ממש רע".
חיפשנו בית חולים בעיירה.כלום."סלחי לי" קאיה פנתה למישהי."כשמישהו חולה כאן,לאן לוקחים אותו?" שאלה.הגברת אמרה:"ישנה מרפאה שגרה בגבעה לא רחוק מכאן.היא מקבלת מטופלים רק בלילה כשיש ירח מלא.היא לא תקבל אתכם" אמרה האישה.
"אם היא לא תקבל" סיננתי והתקדמתי לעבר הגבעה:"אני אכסח לה את הצורה".
הלכנו אל הגבעה.היה שם מאין צריף כזה.הגענו לדלת,וקאיה נקשה בזהירות על הדלת.
"סלחי לי.חבריי פצועים,עלינו לקבל עזרה" אמרה.שום תשובה."בבקשה ממך,עזרי לנו…" "תשכחי מזה.היא לא מבינה את הדיבור הזה" קטעתי אותה,ושמתי את רקס בידיה.
"היי את שם!" צעקתי:"תרפאי את החברים שלי,או שאכסח לך את הצורה!".
שמענו צעדים בצריף.מישהי פתחה את הדלת,נסערת ממה ששמעה.
"תחזור על זה שוב" אמרה בכעס."תרפאי את החברים שלי" אמרתי בביטחון:"או שאכסח לך את הצורה". סיימתי ברוגע.
נראה היה שזה הכעיס אותה עוד יותר.הפנים שלי האדימו,העיניים התרחבו,האוזניים התארחו,והיד שנגעה בדלת התחילה להשחיר.כל זה,והשפתיים שלה ניהיו יותר ויותר ורודות.
"בבקשה?" שאל בלו מנסה לעזור.השיער השחור החלק שלה עלה למעלה,והלבין.
ככה זה נמשך,עד שלבסוף,ראינו מי היא באמת:בגובה שלושה מטרים,שיער לבן פרוע,שפתיים ורודות לגמריי,גוף אדום,יד אחת שחורה עם טפרים שחורים,ויד אחת אדומה ורגילה.
רגל אחת כחולה עם טפרים,ורגל שנייה אדומה ורגילה.היא חשפה ניבים.
"אני מאשים את בלו" אמרתי באדישות.