האחרונים- פרק2; ההחלטה של לוקאס פליר

לוקאס פליר בעט בכדור השחור- לבן בעוצמה רבה, הוא צפה בו טס לאורך המגרש וקורע את רשת השער.
"באמת? איך אתה קורע את כל השערים? זה השמיני שקניתי השנה," אמר אחד מחברי הקבוצה, ג'ון.
"תעשה טובה ולך לשבת על הספסל. אתה לא משחק יותר."
לוקאס נחר בבוז, הוא פנה ללכת משם כשעיניו נתקלות בעיניה של 'הנערה המסתורית' כך נהג לכנותה. היא עקבה אחריו כבר חודשיים, לוקאס לא ידע איך ולמה אבל הוא השתוקק לגלות מי היא- התחושה בערה בו.
"היי את!" קרא אליה. הנערה מיהרה להסתתר מאחורי בית קרוב. "אני עדיין רואה אותך. צאי משם!"
הנערה הביטה בו, עיניה הדבשיות מסתכלות עליו בסקרנות ובוחנות אותו מכף רגל ועד ראש.
היא יצאה.
בפעם הראשונה, לוקאס ראה אותה בבירור; היא הייתה גבוהה, בעלת מותניים צרים ושיער חום-גלי, שפתיה הדקות נראו די אדמדמות, כאילו מישהו מרח לה דובדבן על הפנים והחליט שיהיה בסדר מצידו להשאיר את הלכלוך על השפתיים. היא לבשה מכנסי ג'ינס בלויים וחולצת טי-שירט כחולה.
היא חייכה חיוך שבע רצון. "תפסת אותי."
"תפסתי אותך לפני חודשים," נאנח. "מי את ומה את רוצה ממני? את מרגלת? את רוצה לצרף אותי לסוכנות שלך? בגלל הכישורים שלי בכדורגל?"
"לא." אמרה בפשטות. "הגעתי כדי לקחת אותך למקום בטוח, הכישורים שלך… הם לא טבעיים אתה יודע. אתה מיוחד, אחד מאיתנו."
"מי את אם מותר לי לשאול?"
"ליאם."
"ליאם? יש לך שם משפחה?" שאל לוקאס בזלזול.
היא הסמיקה. "ריינו."
לוקאס הביט בה בתהייה, היא בטח איזו חנונית חבבת משחקי מחשב שהגיעה כדי להסביר לו את חוקי משחק המחשב האהוב עליה. אך היא לא נראתה כזו, היא נראתה… מיוחדת, אף אדם שהוא פגש לא נראה כך, כל כך…
"אתה מקשיב?" היא קטעה את רצף מחשבותיו. "אתה אמור לבוא איתי עכשיו, למקום בטוח- אתה מוזמן לארוז חפצים, אני אחכה."
לוקאס הביט בה בתמיהה. "אני לא הולך איתך. אני לא מכיר אותך בכלל!"
"בסדר," היא משכה בכתפייה. "אני כאן אם תצטרך."
היא הושיטה לו כרטיס ביקור:

ליאם ריינו,
מאספת.
18-006-354

"מה זה צריך להיות? את עורכת דין?"
"אני מאספת," גיחכה. "אתה תבין את זה אם תבוא איתי עכשיו."
"אמרת שמותר לי לארוז," מחה.
ליאם הנהנה. "אתה מוכן לבוא? רק לכמה דקות?"
"לאן?"
ליאם הביטה בו, היא נענעה בראשה. "אתה לא יודע?" שאלה. "אני משגיחה עליך ועד עכשיו לא גילית דבר? אתה באמת חסר יכולת."
לוקאס האדים מכעס.
"סליחה."
"אם את מתכוונת לגרור אותי, כדי לגנוב איזה מחשב משוכלל, זה לא יעבוד." השיב לה.
מצחה התקמט. "למה אתה מתכוון? אני רוצה לעזור לך," נאנחה ליאם. "אני כאן כדי לקחת אותך, לוקאס, ואם אתה לא רוצה להקשיב לי. אתה טיפש," היא אמרה בפשטות. "אתה רוצה לנסות ולברוח מכאן? כמו ממגרש הכדורגל? אתה תינוק או נער. אני אתן לך להחליט, עד השקיעה, ואז… אני אקח אותך אם תרצה, למקום בטוח."
ליאם סובבה אליו את גבה והחלה לצעוד במורד השדרה, היא השאירה את הבעת התדהמה מרוחה על פניו של לוקאס.
הוא הסתכל עליה צועדת הרחק משם, מותירה אותו לבדו, לחשוב.
"יש לך חברה, הא?"
לוקאס הסתובב בבהלה, הוא הסמיק. "זו לא החברה שלי!"
"אז מי זו הייתה?" שאל הנער, הוא היה נמוך, בעל ציצית כהה על ראשו, טום שמו. "סתם ידידה? תקרא לה! כדי שתוכל לדבר איתי, אני רוצה לפגוש אותה. איך אמרת שקוראים לה?"
"ליאם," הוא היסס, "זה אמור לעניין אותך?"
טום הנהן. "ליאם! היי! את יכולה לבוא לכאן?"
היא סובבה את ראשה בחטף לכיוונו, מציצה מבעד לכתפה. השפתיים שלה התעקלו.
"עזוב אותו!" רטנה. "או שאני אתקוף אותך!"
"גם שאתם רואים סרטים היא מגנה עליך? כאילו אתה ילד? אם אתה מפחד? היא בטח לומדת ג'ודו, נכון?" הוא שאל את חבריו המגודלים. "קדימה! תנסי אותם!"
חיוך דקיק התפשט על פניה של ליאם. "אני אנסה אותך-"
מהירה כברק, היא זינקה על טום, האישונים שלה הפכו צרים ומרתיעים, היא בעטה בבטנו והוא נאנק.
לוקאס השתנק. "תעזבי אותו!"
אך לפני ששמעה אותו, לוקאס צפה בטום הגוסס. מים השתגרו מידיה של ליאם, הם פגעו בחזהו, דם נטף מאפו.
"קשוחה, מה?" הוא גיחך, עיניו התגלגלו אחורנית והוא נפל על המדרכה, חבריו ברחו משם.
לוקאס הביט בה בתהייה. "איך עשית את זה? את- הרגת אותו."
"כן," אמרה בצער. "הוא תקף אותך, לא הייתי יכולה לאפשר לזה לקרות."
"הוא לא נגע בי!"
ליאם החווירה. "הוא הביך אותך, לא? מתפקידי להגן עליך," אמרה בתקיפות. "אעשה כל שביכולתי."
היא נראתה צעירה ממנו, בכמה שנים טובות. אך האופן בו דיברה גרם ללוקאס לשנות את דעתו.
"אני אבוא איתך," אמר בהחלטיות. "אני מאמין למה שראיתי, וזה לא היה הגיוני. אמרת שאני יכול לארוז צידה?"
ליאם הנהנה.

לוקאס שלף מזוודת עור קטנה מארון הבגדים שלו, הוא מילא אותה בבגדים, מעט מזון ומים, על כל מקרה.
הוא לא ידע מי היא ליאם או מה רצונה, אבל הוא לא דמיין, משהו משונה מצוי בנערה הזרה, והוא הולך לגלות מה.
החושים שלו אותתו לו לסמוך עליה, ולהקשיב לה. כבר שנים שהוא חולם על נערה משונה, שמצילה אותו מעצמו, לוקאס חשב שהוא מדמיין אבל אם היא אמיתית, החלומות שלו הם נבואות משונות.
הוא היה חייב לברוח, לפני שאימו תשים לב, היא התגרשה מאביו לפני שנתיים ומאז הם לא מתראים.
לוקאס שלח מבט לתמונתם על הקיר, תמונה קטנה וממוסגרת של משפחתו האמיתית; אביו, ג'ק, אדם קירח ורזה בעל חיוך רחב עמד לצד אימו, גריס, שיערה השחור מתנופף בפראות על רקע הים והשמש השוקעת, לוקאס עמד ביניהם, הוא היה בן שמונה אז, שיערו השחור פרוע כרגיל, נסתר, ועיניו החומות בוהות בחול. הוא נראה כל כך תמים, שונה מלוקאס המבוגר.
"אתה פשוט משוגע," אמר לעצמו, "למה אתה הולך איתה?"
ובמילים אלה, הוא יצא מהחדר- למצוא את גורלו האמיתי, הגורל שלו.