האקדמיה לייצורים – פרק 22 –

" 'ברגעים מסוימים אנשים הם אדונים לגורלם, ואם מצבנו שפל האשמה אינה בכוכבים כי אם
בנו עצמנו.' " קולה של קרוליין נשמע בחדר ההרצאות. "וויליאם שייקספיר, 'יוליוס קיסר',
שנת 1599." תמיד בשיעורי ספרות עם קרוליין הרגשתי מחוברת. כאילו שזה העולם שלי, ורק שלי. הפעם ישבנו בחדר ההרצאות, שהיינו בו רק פעמיים. זה בעיקרון כמו כיתת לימוד באוניברסיטה או אודיטוריום, אבל בקנה מידה קטן יותר. כשהתחלנו ללמוד מחזות לפני שבוע וחצי, זו הייתה הפעם הראשונה כאן. למדנו מחזה של אוסקר ווילד. בקלילות עברנו ל'המלט' ועכשיו יוליוס קיסר.
מצאתי בשייקספיר חכמה שהקדימה את האנשים שיכלו להבין אותה.
אהבתי את המחזות שלו. אהבתי לקרוא אותם ולנתח. לכתוב לעצמי ציטוטים ביומן.
"מישהו שינסה להסביר לנו מה זה אומר?" קרוליין המשיכה, אבל נענתה רק בדממה של צער.
הסיבה: קייל. עבר שבוע, והאקדמיה הייתה במצב של שקט. אני מופתעת שזה הטריד
אותם יותר מהפיצוץ. בכל אופן, כולם סירבו להמשיך הלאה, ומשום מה אני סבלתי הכי הרבה מכולם. אני לא צריכה את הניחומים שלהם. אני השלמתי עם זה הרבה לפני. שינחמו את עצמם.

"זה מדבר על הקרבה." קול אחד. הקול של ג'ייסון. "הקרבה וטעויות."
"אתה רוצה להסביר לנו למה אתה מתכוון, ג'ייסון?" קרוליין הורידה את משקפיה (שלמען האמת, לא הייתה צריכה) וירדה מדוכן הנואמים. לא הבטתי שלושה שולחנות מאחורי.

"כשאדם מקריב חלק ממנו או שקרוב אליו, הוא מודע להשלכות. ברגעים מסוימים הוא לא שולט בעצמו ועוקב אחרי הרצונות שלו, אבל ברגעים אחרים הוא מודע להכל ובוחר לעשות את המעשה השגוי. לאחר שבשני המקרים הוא עושה את המעשה השגוי, הוא בוחר להאשים את כולם חוץ מעצמו. זה החלק של 'ואם מצבנו שפל האשמה אינה בכוכבים'," הוא מפסיק לרגע ומודע לכך שכולם מקשיבים לו. בינתיים, המחשבות שלי מעבדות את כל מה שהוא אומר.
"בכל אופן, מטבע האדם לעשות את המעשה הלא נכון ברוב הפעמים למרות שהוא מודע להשלכות הרעות. אנחנו בוחרים לעשות את המעשה הגרוע ולהקריב את מה שיכול
היה להיות טוב יותר למען הגחמות האנוכיות שלנו, ולאחר מכן אנחנו מאשימים את כולם."
"אנחנו לא בני אדם, ערפד!" מישהו צעק בחלל הכיתה. קרוליין בחנה את ג'ייסון.
"פספסת את הנקודה, אידיוט." ג'ייסון ענה בשמץ יהירות. "הנקודה היא שאתם מקריבים תוצאה טובה למען הרגשה חרא למרות שזה בשליטה שלכם, ואז מתלוננים ומאשימים
את כולם." עדיין לא הסתובבתי להביט בו, למרות שיכולתי להרגיש שהמבט שלו בוחן אותי.
שוב פעם דממה, ולא הפסקתי לחשוב. המוח שלי עובד כמו רכבת מלאת נוסעים ביום עמוס.
עבר שבוע מאז הנשיקה – בהפתעה שלנו, ובכנות, אני לא יודעת שום דבר.
בכל אופן, אני מופתעת. לא דיברנו מאז, או אפילו מלמלנו 'סליחה' כשהתנגשתי בו בטעות במסדרון בדרך לשיעור סייף. לעזאזל, הוא פשוט הסתלק בלי להעיף בי מבט. לפחות עכשיו הוא מצא דרך יצירתית להעביר לי את המידע שזו הייתה טעות והוא מפיל את האשמה עלי.
אני שונאת אותו. לא, אני לא שונאת אותו. הוא חמוד וסקסי והוא גורם לי לחייך.
בדיוק כשהתחלתי להסמיק – בום! צלצול. הסתובבתי כדי להביט בו, אבל ג'ייסון כבר נעלם.

***

"ג'ייסון!" אמרתי והנחתי את היד שלי באגרסיביות על הכתף שלו. הוא הסתובב בהפתעה.
"מה?" אלוהים אדירים, כל מה שיש לו להגיד זה 'מה?'. צדקתי, הוא באמת מניאק.
"אנחנו צריכים לדבר. אני מתכוונת, עכשיו." משכתי את היד שלי בחזרה ואמרתי בטון מאיים.
"אני לא רוצה לדבר, ואת לא מפחידה אותי." ענה והוא פשוט המשיך ללכת.
"דבר ראשון – וואו, האגו שלך בשמיים. דבר שני, לא ניסיתי להפחיד אותך!" קראתי אחריו והסתלקתי אל הכיוון השני. דילגתי כל הדרך לקפטריה בעצבנות והתיישבתי בעצבנות.
"מישהו קם על הצד הלא נכון של המיטה הבוקר," סופי אמרה ונגסה בצ'יפס שלה.
"אל תרגיזו אותי. ברצינות, אני יכולה פשוט לחנוק כל אחד פה." אמרתי ופתחתי בקבוק של משקה שקוף ומוגז. ולא, לא שמפניה.
"מה קרה?" סקיי אמרה והניחה את היד שלו על הירך שלי. "רבת עם אלכס?"
"אתם באמת מבלים הרבה זמן ביחד מאז הנשף," מאדי אמרה והביטה בי בחשדנות מסוימת.
"זה לא קשור לאלכס. ולמען השם, סקיילר, פשוט תלכי עליו." סגרתי את הבקבוק המוגז ונאנחתי. כריס העיף בי מבט משועשע ואחרי זה העביר מבט אל כולן בשולחן.
"כריס, אם יש משהו שאנחנו לא יודעות ואתה יודע, פשוט תגיד לנו. אלוהים." סופי אמרה.
"בסדר. זה לגבי ג'ייסון. הוא לגמרי נעץ מבטים בגב שלה בשיעור אנגלית," כריס הפסיק לשנייה והרים גבה משועשעת לעברי. "בדיוק כשהוא ניתח ציטוט עמוק מ'יוליוס קיסר' על הקרבות וטעויות ואשמה, והיא לא הביטה בו לרגע." הוא המשיך והבנות בהו בי בצחקוקים.
"תשתקו," זרקתי לחמניה מהסלסלה שהונחה מולנו ללא מטרה ספציפית. "זה לא מצחיק!"
"על מה רבתם?" סופי נשענה קדימה על האגרוף שלה והביטה בי.
"לא רבנו על כלום," נאנחתי ונשענתי אחורה, משלבת ידיים. "הוא מניאק, סוף הסיפור."
"אבל חשבתי שהלך לכם נפלא ביחד! את רוצה להגיד לי שזה הרגע בקומדיה הרומנטית שקרה משהו מביך או שהוא נישק מישהי אחרת וברחת ודברים נהיו מוזרים?" כריס טלטל את הכתפיים שלי. נאנחתי וגלגלתי עיניים. הם כאלה ילדותיים ומצחיקים.
"אלוהים אדירים, לא היינו ו/או ביחד! תפסיק להיות אידיוטים ותנו לי לאכול," השתחררתי מכריס בעצבים ולקחתי את הטוסט שהיה מונח על המגש שלי בשקט.
"מיאו," סקיילר צחקה ועשתה תנועה של חתולה שחושפת טפרים באוויר. נאנחתי שוב.
"רייצ'ל?" אלכס ניגש אלי והבטתי בו, מניחה את הטוסט שלא הספקתי לנגוס בו בחזרה למגש.
"הכל בסדר?" שאלתי בדאגה ניכרת וקמתי. אלכס רכן אלי וביטא בלי קול, 'אבא'. הלכתי אחרי אלכס בלי לענות לו או להסביר לחברים שלי שישבו לשולחן.

"אבא!" קראתי וחיבקתי את אבא שלי. הוא עמד ליד השער בחצר הקדמית, לבוש במעיל השחור שלו והשיער שלו מסודר בשביל בצד. הוא חיבק אותי בחזרה וחייך.
"היי, ילדונת. רק קפצתי לראות מה שלומך עם כל מה ש.. התרחש בזמן האחרון." אמר והסיט קווצת שיער שנפלה על העיניים שלי. נאנחתי וחייכתי אליו, מנסחת תשובה במוחי.
"אני בסדר, אפשר להגיד. קצת מפחדת, אבל זה כלום. מה עם הבית?" שאלתי וחככתי את כפות ידי אחת בשנייה. הרוח נשבה בעדינות וקיררה אותנו. נשפתי על אצבעותיי בחום.
"אני מקבל את הבית לפני חג המולד," הוא אמר והביט מאחורי הכתף שלי. "שלום, אלכס."
מביך. הסתובבת להביט באלכס, שהביט באבא שלנו (אני חושבת,) במבוכה וליטף את העורף שלו בעצבנות. הסתובבתי בחזרה לאבא שלי וכחכחתי בגרוני לנוכח המצב המביך.
"אז, אבא. זה נהדר." הנחתי את היד שלי על הכתף שלו. "אני חושבת שאני צריכה ללכת לשיעור," אמרתי וקמתי על קצות אצבעותיי לנשק את הלחי שלו. הזיפים שלו שרטו אותי וצחקתי.
"להתראות, רייצ'ל." הוא נופף ויצא אל המכונית שלו. הלכתי עם אלכס בחזרה אל הקפטריה.

"זה היה.. מביך." אמרתי בשמץ בלבול. אלכס פשוט הביט קדימה וכיווץ את הגבות שלו.
"הממ," הוא ענה ומשך בכתפיו. "בטח נתרגל אחרי כמה זמן. לא סיפור גדול."
"אני מניחה." עניתי. פתחתי את הפה כדי להגיד עוד משהו, אבל כל מה שיצא היה משב של אוויר. אלכס העיף בי מבט, והסיט אותו. הידקתי את שפתי והמשכתי להסתכל קדימה.
"את מרגישה לפעמים כאילו אנשים לא מבינים מילה ממה שאת אומרת?" הוא שאל והביט בי בריכוז. הבטתי בו בחזרה ונדחקנו בין כל התלמידים בדרכנו אל המועדון.
"כל הזמן. אני אומרת להם משהו, אבל הם כל כך עקשנים." בלי לשים לב התחלתי לדבר עם תנועות ידיים קשוחות. הנחתי את הידיים שלי לצידי הגוף וחיכיתי לתגובה של אלכס.
"בחיי, כולם פשוט ממשיכים לשאול אותי שאלות – על קייל, הפיצוץ, הבעיות שלהם, ואני אומר "אל תדאגו, מטפלים בהכל." או, "זה היה הגורל של קייל, ונצטרך פשוט להמשיך קדימה," ודברים כמו "אני מבטיח להתייחס להכל, אל דאגה." אבל הם ממשיכים." הוא נאנח.
"אתה נראה עייף," אמרתי וטפחתי לו על השכם.
"אני באמת עייף, אבל אני חייב להעביר הודעות ללהקה." הוא אמר ונשען על הקיר.
"טוב," הוצאתי חתיכת דף ועט מהתיק שלי והגשתי לאלכס. "אני אעשה את זה במקומך היום."
אלכס הרים גבה. "את בטוחה שתוכלי להתמודד איתם?" שאל.
"בטח שאני אוכל, זה לא כזה קשה." עניתי בחיוך ואלכס נתן לי מבט אחרון. הוא כתב כמה משפטים על הדף ומסר לי אותו בחיפזון.

***

"אנשים!" אמרתי וניסיתי להשקיט את הלהקה במועדון. עמדתי על הבמה הקטנה שם, מחכה שהם יואילו בטובם ויסתמו את הפה הזאבי – אנושי שלהם. "היי!" ניסיתי לצעוק. כריס נעמד לידי ושרק פעמיים. למרבה ההפתעה, כולם סתמו והביטו בי. חייכתי לכריס והמשכתי במעשיי.
"אוקיי, אז." כחכחתי בגרוני והוצאתי את הדף של אלכס. "אלכס ביקש ממני להעביר את ההודעות היום ולענות לכם על השאלות. אם אתם לא רוצים שאני אחנוק אותכם, תשתקו את הפה הגדול שלכם לאורך כל התהליך. ואני אלימה, אז תיזהרו." אמרתי.
."דבר ראשון, אלכס ביקש חד משמעית להפסיק לשאול אותו על הפיצוץ בנשף, כי הוא לא מסוגל לענות לכם. הם חוקרים את המקרה. שאלות לגבי זה?" הרמתי גבה. יד הורמה.
"הם יודעים איך הוא נגרם?" תלמיד קצת כחוש וביישן שאל מהשורה האחרונה.
"לא," הנדתי בראשי. "אם אין עוד שאלות, עוברים לנושא הבא." ירדתי שורה בדף ולא הקראתי אותה. המשכתי להביט בה ונשמתי נשימה עמוקה, מנסה לסדר את המחשבות שלי.
"אני אספר לכם מה קרה לקייל, ולא ממה שאלכס כתב." הבטתי בדף ולא בהם. כריס הניח את היד שלו על הגב שלי לאות תמיכה. כל הלהקה בהתה בי, כאילו הזכרתי משהו אסור.

"בנשף, לא הרגשתי כל כך טוב." כולם סתמו. "ידעתי שמשהו רע הולך לקרות. יצאתי לשירותים, והייתי שם בזמן הפיצוץ. יצאתי כדי לחפש את קייל, ומצאתי אותו ליד החומה. מת. אני לא יודעת איך הרגו אותו או מי הרג אותו, אבל אל תפילו את האשמה עליי. תראו, אני יודעת שרובכם לא אוהבים אותי. אני קצת מוזרה, ובהתחלה כולכם חשבתם שאני ערפד,
אבל אני לא. האמא הביולוגית שלי הייתה חלק מהלהקה כאן לפני הרבה זמן. אני יודעת שכולם בבית הספר יודעים על החזיונות המזורגגים שלי. אתם חושבים שזה כיף לראות את העתיד? זה חרא. יש לי חרא כישרון. לא קל להיות אני. הרבה מונח על הכתפיים שלי." והם שתקו. הבטתי בכולם, אחד אחרי השני, ונאנחתי בפעם המיליון להיום. היד של סקיילר הורמה.
"יש לי שאלה." היא אמרה, לא מורידה את מבטה ממני. הצבעתי עליה והיא דיברה.
"אני בטוחה שרובנו כאן הבחינו שאת ואלכס מבלים הרבה זמן ביחד בזמן האחרון. ויש לנו את הזכות לדעת למה." אוי, אלוהים אדירים. היא שילבה את ידיה וידעתי שהיא רצינית.
"בסדר." עניתי ונתתי בה מבט חודר. "אלכס הוא אחי הגדול. קיוויתי שהוא יגיד לכם את זה ויחסוך לי את המבוכה, אבל לא משנה." עכשיו אני שילבתי את ידי והנשימות של כולם פשוט נעתקו. ממש ככה, היה אפשר לשמוע שהם הפסיקו לנשום. ירדתי מהבמה הקטנה בשקט ויצאתי החוצה.

***

"רייצ'ל," קול מוכר ונעים נשמע מתחתי והבהיל אותי. הבטתי למטה.
"הבהלת אותי, אליזבת'." הנחתי יד על הלב וירדתי מהחומה בקפיצה. "קרה משהו?"
"לא, רק רציתי לדבר איתך." היא חייכה את החיוך הלבן והיפה שלה, כמו תמיד. חיבבתי אותה, אבל היא הייתה כל כך.. מושלמת. לא ראיתי אותה עושה טעות אחת. בערך.
"בטח, על מה רצית לדבר?" חייכתי בחזרה וניסיתי לשמור על קור רוח. ידעתי שהיא תדבר על ג'ייסון, ותפתח את הפה שלה על 'אני מצטערת, אני יודעת שאתם קרובים' והחרא הזה.
"תראי, אני יודעת שאת יודעת שהתמזמזתי עם ג'ייסון בלילה ההוא." היא התקדמה אלי במהירות. "אני מצטערת אם פגעתי בך איכשהו בזה שגם הלכתי איתו לנשף." אליזבת' אמרה.
"זה בסדר, אין לי שום דבר עם ג'ייסון." עניתי והנפתי את היד שלי בביטול. החיוך שלה התרחב.
"אז לא אכפת לך? את רצינית?" היא קפצה במקומה משמחה.
"לא! למה שיהיה לי אכפת? כן, היינו ידידים למשך כמה זמן. לא יותר מזה." אמרתי.
לעזאזל, היה לי אכפת. הייתי באיפוק רציני לא להתפרץ על מישהו כל השבועיים האלו, ובדיוק עכשיו היה הזמן המתאים להחטיף למישהו אגרוף שישאיר לו פנס בעין.
"אלוהים, רק רציתי לוודא. אז, אם לא אכפת לך בכלל, זה בסדר שאני אזמין אותו לדייט?"
מצמצתי. פשוט מצמצתי. כמו סתומה. הגבות שלה התרוממו בשאלה.
"אני.. מה?" חלק ממני צחק בשעשוע, חלק בספק, והשאר פשוט זעם כמו מטורף.
"דייט. אף פעם לא התביישתי להזמין בחור. זה יפריע לך אם אני אזמין את ג'ייסון?" היא ברצינות שאלה את זה? כל הכבוד על הפמיניזם, אבל לא, דארלינג.
"אמ, אני.. אני לא יודעת מה לענות לך." זה הפריע לי לראות אותה ואת ג'ייסון ביחד. מאוד.
"אוקיי, אז אני פשוט, אמ, אלך. אני לא יודעת, אולי אני לא אשאל אותו." היא הסתובבה במבוכה והלכה. תודה לאל, כמעט החטפתי לה. הסתובבתי כדי ללכת משם, וכמעט צרחתי מבהלה.

"אל תעזי לזוז או לצרוח, או שאני אתקע את הפגיון בלב שלו." דמות לבושה שחורים תפסה את אלכס וחנקה אותו כך שהוא לא יכל להשתחרר. אלכס השתנק והביט בי.
אם חשבתם שאי אפשר להרוג אנשי זאב כמו שקשה להרוג ערפדים, אז יש דרך. פגיונות כסף. ישר ללב. והאיש עמד לעשות את זה לאלכס. הבטתי ישירות בפנים שלו. לא הצלחתי לראות כלום, חוץ מעיניים שחורות. והוא הביט בי חזרה.
"תשחרר אותו," לחשתי. הדמות שחררה את אלכס, אבל הוא עמד במקומו, מתנשף. לא הבטתי באלכס, רק באיש. "מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בזעם. ניסיתי להראות קשוחה, אבל זה היה נראה כאילו אני יותר נואשת מאשר חזקה. יכולתי לשמוע נשימה אחת מצדו.

"אני רוצה את הכוחות שלך, רייצ'ל נטליה ברייס."