האקדמיה לייצורים – פרק 25 [חלק ב'] –

כשאני וכריס בדרכנו אל מחוץ לקפטריה אני מבחינה בפתק בכיס האחורי שלי. אני מוציאה אותו ומביטה מעבר לכתפי. ג׳ייסון מביט בי לרגע ונעלם בהמון, ואני יודעת שהפתק ממנו.
״ממי זה?״ כריס רוכן לעברי. ״תני לי לנחש, החבר שלך?״ הוא מגחך.
״אני צריכה ללכת.. לעשות משהו.״ אני מביטה בפיסת הנייר המקומטת. כריס מושך בכתפיו.
״אני צריך ללכת לשיעור, את תהיי בסדר?״ הוא קם ומרים גבה בשאלה.
״בטח, יש לי שעתיים היסטוריה עם מייקל.״ אני נאנחת וממשיכה לשבת.
״השלמתם?״ כריס שואל בפליאה. ״בבקשה אל תגידי שהוא נישק אותך,״
״אולי השלמנו, אבל לא! למה שאני אתמזמז איתו?״ אני מעוותת את פני.
״אני לא יודע, התחרפנת במקרה?״ הוא אומר ומעביר את ידו בשיערו.
״לך כבר, אתה תאחר.״ אני מגרשת אותו במחוות יד. אני מהרהרת בשאלה של איפה אני עומדת בעניין המלחמה ונעצרת ליד התאים במסדרון.

״אני צריכה לדבר איתך,״ קולה של קרוליין מעיר אותי מהחלומות בהקיץ שלי ואני מסתובבת אליה. ״מצטערת, פשוט בואי איתי למשרד.״ היא ממשיכה ללכת ואני עוקבת אחריה.
״הכל בסדר?״ אני שואלת ומצמצמת את הפערים בינינו.
״כן, אבל אני חושבת שאת צריכה לפגוש מישהו.״ היא אומרת וניגשת אל הדלת שלה. אלכס עומד שם. ״בואו נכנס, שניכם.״ קרוליין פותחת את הדלת וצועדת פנימה. שנינו נכנסים אחריה וצופים בה בעודה מתיישבת.
״זה בקשר לאבא שלי, או קייל או משהו..?״ אני שואלת ומרימה את מבטי לאלכס. הוא מחזיר לי מבט חסר ידע.
״לא. ילדים, אני רוצה שתפגשו את ריצ׳רד.״ היד שלה פונה אל הפינה החשוכה ליד המדפים, ואני שמה לב שדמות עומדת שם. הוא צועד קדימה, ואני רואה שם גבר מבוגר מאבא שלי בכמה שנים, משופם וחסון. העיניים הירוקות שלו היו בדיוק כמו שלי וצבע העור שלו דמה לזה של אלכס.
״מי אתה, אם מותר לי לשאול?״ אלכס שואל בנימה קצת גסת רוח. אני נותנת אגרוף קטן ולא מורגש לצלעות שלו.
״קוראים לי ריצ׳ארד דונובן. אני האח הגדול של אמא שלך.״ האיש מחזיר באגרסיביות.
״אלכס.״ נימת קולה של קרוליין מזהירה. ״שב ליד רייצ׳ל.״ היא מחווה בידה אל הכיסא לידי ואלכס מתיישב.
״אדוני, אתה יכול להסביר לנו למה אתה כאן?״ אני מנסה להיות נחמדה יותר ועוטה הבעה ביישנית על פני.
״בדיוק כמו אמא שלך,״ הוא ממלמל. אני נרתעת קצת וקופצת את אגרופיי מתוך רפלקס. ״ילדה, אני רוצה להכיר את האחיינים שלי, אבל לא רק בגלל זה הגעתי לכאן.״
״ריצ׳ארד ואני היינו באותה שכבת גיל ולמדנו שיעורים ביחד. הוא היה חלק מהלהקה, ביחד עם אמא שלכם.״ קרוליין עונה והאצבעות של שתי ידיה מתאחדות.
״אני יכולה לשאול –״ אני מרימה את האצבע שלי בהיסוס. ״– אתה נראה בגיל של אבא שלי, וחשבתי שאנשי זאב גודלים רק עד גיל עשרים וחמש. איך זה אפשרי, אם באת ממשפחה של זאבים?״ אני שואלת. אני שומעת את עצמי שוב בראשי, ותוהה אם הייתי ישירה מדי.
״מי שלימד אותך, לימד אותך לא נכון.״ ריצ׳ארד עונה. ״אנשי זאב כן גודלים עד גיל עשרים וחמש לכל היותר, אבל לא כולם. את מבינה, יש מונח שנקרא ׳זקני השבט׳ בעולם שלנו. לופה, שלפי האגדה היא אם כל השבט הזאבי, בוחרת שלושה מכל להקה שיזדקנו ויהיו זקני השבט. הם הופכים למנהיגים והחכמים ובעלי הניסיון. הם מתים, בסופו של דבר, כי בחרו להזדקן.״ הוא מניח יד על השולחן ומביט בי.
״אז יש זכות בחירה? אם אתה רוצה, כאילו, להשאר איש זאב רגיל, יש לך את האפשרות?״ שתי גבותיי מורמות בשאלה.
״את ילדה פיקחית.״ הוא מהנהן באיטיות. ״אתה. גם אתה פיקח וחכם, אבל אתם שונים.״
״ריצ׳ארד, אני צריכה שתספר להם.״ קרוליין מתערבת ומניחה את ידה על זרועו. הוא מעיף בה מבט ושב להתרכז בי ובאלכס.
״יש נבואה, על שניכם. שני ילדיה של ג׳יין שינהיגו את הזאבים –״ הוא התחיל ונקטע על ידי.
״במלחמה נגד הערפדים. אתה מפחד שלא נעמוד בזה.״ אני קוטעת אותו.
״איך ידעת?״ הוא מרים סנטר בהתנשאות ונשען אחורה על משענת בלתי נראית.
״ראיתי חיזיון, ועמדתי לספר לכם.״ אני מונעת מאלכס להתפרץ. ״ראיתי את אמא שלי עוזבת את האקדמיה אחרי שגירשתם אותה ואיימתם עליה, אם אני לא טועה. אמרתם שהיא כופרת על כך שהיא מתחתנת עם בן אנוש. ואז היא אמרה שיש נבואה שנצטרך לנצח מישהו, ורק לפני כמה זמן הבנתי שאלה הערפדים.״ אני עונה ומרגישה עקצוצים קרים באצבעות שלי.
״זה נכון.״ ריצ׳ארד עונה ומשלב את ידיו. הנחתי שהוא יתווכח, אבל זה לא קרה.
״אז אתה לא מכחיש? זרקתם בחורה בת עשרים ומשהו, בהיריון, כי היא שברה את המסורת?״ גם אני משלבת ידיי וצינה נשמעת בקולי.
״את לא מבינה מה המסורת הזאת מסמלת לזן שלנו. את תינוקת. וגם אחיך הגדול. להגנתי, הייתי שמח אם ג׳יין הייתה יכולה להשאר. היא עשתה את בחירתה. לצערי, לא ניתן לשנות את הנבואה. הייתי שמח שלא תשתתפו במלחמה הזאת.״ הוא עונה ומתיישב על כיסא שהיה מונח בפינה. ״ובכלל, הייתי שמח אם שום דבר מכל זה לא היה קורה. בן האנוש הזה.. מלכתחילה הייתי צריך להפציר בג׳יין להשאר.״ הוא מבטא את ׳בן האנוש׳ בלעג שמרתיח אותי.
׳בן האנוש הזה הוא אבא שלי, ואם אין לך שום דבר מכבד או מועיל אז תסתלק!״ אני מתפרצת בזעם ואוחזת בכיסא בחזקה.
״אתה פחדן ורדוד. לא היית צריך להיות אחד מהזקנים,״ אלכס מתערב, ״ואני לא אתן לרייצ׳ל להשתתף במלחמה הזאת ככל שזה נוגע לי.״ אגרופו מוטח בשולחן בכעס.
״אתם לא מבינים מה המשמעות של להיות זאב. זה אומר להגן על הלהקה בכל מחיר, ואני לא אתן לשני ילדים בגיל ההתבגרות להוביל אותנו לאבדון!״ ריצ׳ארד צועק קם מהכיסא בזעם.
״אני עושה עבודה מצוינת עם הלהקה שלי כאן, אם לא שמת לב!״ אלכס צועק וקם גם הוא. הם מתחילים להתווכח ולהטיח מילים קשות אחד בשני.

״תפסיקו!״ אני מצווה על שניהם לבסוף. הם שותקים שתיקה רועמת ומביטים בי. ״אלכס, תירגע! ואתה,״ אני מורה על ריצ׳ארד באצבעי. ״אתה לא יכול פשוט להתפרץ אל החיים שלנו ולהרגיש כאילו יש לך איזושהי סמכות עלינו. רצית להכיר אותנו? לא בדרך הזו.״ אני אומרת ומסמנת לשניהם להתיישב.
״אני דואג לכל הזן שלנו, ילדה טיפשה! מי היו האנשים שגידלו אותך? טיפשים?״ הוא צועק בחזרה ואני מדחיקה את הדחף להרביץ למשהו.
״שלא תעז להגיד את זה, או שאני אפגע בך. אין לך טיפת כבוד לאנשים שונים ומגיע לך להיות בתחתית.״ אני אומרת בזלזול ונשענת אחורה.
״רייצ׳ל!״ קרוליין אומרת בזעזוע והלם. ״תכבדי אותו, הוא בכל זאת בדרגה יותר גבוהה ממך. עכשיו, תסבירי בכבוד ונימוס.״ היא פוקדת עלי ואני נאנחת וממלמלת ׳בסדר׳ לפני שאני מתחילה בנאום.
״אני יודעת ששני הזנים שונאים אחד את השני מחוץ לכותלי בית הספר. אני יודעת ששניכם לא יכולים לשכוח הכל בשניה, וזה בסדר. אני יודעת שאתה גם חושב שאני ואלכס לא נוכל להוביל את הזאבים כמו בנבואה, אבל אני מאמינה שעם אימונים והיכרות עם האויב נוכל להגיע לניצחון. משהו לחשוב עליו.״ אני קמה ויוצאת החוצה.