האקדמיה לייצורים – פרק 7 – (אם נשארו קוראים.)

נשענתי על הדלת בחדר בית החולים המקומי. אבא שלי היה ישן, אמא שלי לא נראתה במקום.
הבטתי בשיילין שעמדה מאחורי, מבקשת אישור להכנס. היא הנהנה בראשה וצעדתי בשקט.
התחבושות כבר הוסרו ממני, הפצעים החלימו לגמרי.
״מתי היא חוזרת?״ לחשתי לשיילין, מנסה לרכך את המילה ׳היא׳. שיילין הביטה במסך הפלאפון שלה. ״יש לך שעה וחצי.״ אמרה, הקול שלה נשמע כאילו אנחנו מתרגלות מבצע חילוץ צבאי.
התיישבתי ליד המיטה של אבא שלי, מחכה שהוא יתעורר בקרוב. לא יכולתי להתנתק ממנו, אפילו אם הוא לא היה האבא הביולוגי שלי.
ברגע שהתיישבתי, העיניים שלו נפקחו לאט. ״שיי?״ מלמל בעייפות.
״הי, אבא.״ חייכתי אליו, מבטו מופתע לראות אותי.
״מה את עושה פה, ילדונת?״ חייך בחזרה, לא מפחד לקחת את ידי.
״אני לא נוטשת אותך, אבא.״ נשמתי. ״את המכשפה הזקנה – כן. לא אותך.״
הוא היה עייף ומרוט, שקי וקורי השינה מסביב לעיניו העידו על כך. חלק ממני ייחל שהייתי שם במקומו והחלק השני ייחל לעזור לו להבריא. "רייצ'ל, אני צריך לספר לך משהו.. זה בקשר להורים שלך," מלמל בעייפות וחולשה. עיניי ניצתו למשמע המילה 'הורים' והתקרבתי אליו.
"כן?"
"אני הסנדק שלך, אבל אימצנו אותך. אמא שלך נפטרה בלידה ואבא שלך היה שבר כלי. הוא עזב אותך והבטיח לחזור כשיהיה מוכן. אני מצטער, אבל.. אל תספרי לאמא." הוא נשכב אל הצד השני ועצם את עיניו. "אני אתן לך את השם שלו, מתישהו."
"בטח." מלמלתי והנחתי לו לישון.

נשענתי על כרית שהייתה בכיתת האסטרונומיה והבטתי בג'ייסון שדיבר.
"אז, אם אנחנו עוזבים את אבא שלך לרגע, מה העניינים בינך לבין מייקל?" אמר ג'ייסון והתיישב לידי. העיניים שלו זרחו בחושך כמעט כמו אור הירח שנשקף בחלון, וסיטואציות מסוימות עברו לי בראש. לא מהרעות ולא מהטובות.
"איזה עניינים?" שאלתי, "אין שום דבר בינינו. למה אתה שואל? מישהו אמר משהו?" הבטתי בו בבלבול. הוא הביט בי בחזרה בהפתעה. "אבל הוא אמר.." התנשף, "הוא הכריז שיש לכם דייט."
"הוא אמר מה?"

"מייק! היי, מייקל!" התקדמתי במהירות ובנחישות אל מייקל שדיבר עם איזה מישהי.
"היי, איך היה אצל אבא שלך?" הסתובב לכיווני וחייך. 'אידיוט,' חשבתי.
"היה נהדר, אבל אז חזרתי וגיליתי שיש לי דייט. אתה יודע משהו לגבי זה?" אמרתי בציניות.
"לגבי זה, התכוונתי לשאול אותך, אבל מה הטעם? את לא תסרבי אחרי זה." משך בכתפיו וקרץ לי.
"לסרב אחרי -" הוא נישק אותי. ממש. הכעס בעבע לי בעורקים והתפרצתי.
"אחי!" דחפתי אותו ממני בגועל. "אף פעם, אל תיגע בי יותר! חתיכת דביל מתנשא!"
ולחשוב שבאמת התחלתי לחבב אותו. ברחתי משם ושמעתי כל מני דיבורים אחרי.
התיישבתי על אחד הענפים בעץ שבחצר החשוכה והריקה, ובכיתי.
הוא מטומטם. והתקפי לב זה דבר מטומטם, והחיים שלי נדפקו. זהו זה.
כן, אני אברח מכאן ואמצא את אבא שלי. טוב, לפחות עכשיו, אני פשוט אשען על הגזע.

עברו כמה דקות, ודמות שחורה, מוכרת, ומהירה טיפסה על העץ לידי. ג'ייסון.
"את בסדר?" שאל והתיישב לידי. השיער שלו היה מבולגן ונשפך על עיניו. אלוהים, הוא היה יפה. לא יפה בקטע של 'חתיך', אבל 'יפה' כמו ביצירת אמנות.
"לא," עניתי לבסוף.
״אני מרגישה כמו חרא, אתה יודע? זה היה משפיל. למה לעזאזל הוא עשה את זה? מה הייתה המטרה?״
״רייצ׳ל, בבקשה, תעזבי את זה. דברים כאלה לא שווים את הדמעות שלך.״ הוא העביר את אגודלו על הלחי שלי ומחה דמעה. ״אני פשוט לא מבינה. הכל מתפקשש לי,״ אמרתי והורדתי את הראש.
״אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. את תראי.״
הוא משך אותי אל חזהו והרגיע אותי.
הפסקתי לבכות אחרי כמה דקות והרמתי את ראשי. ״תודה,״
הוא חייך. ״את רוצה שאני אלווה אותך לחדר שלך?״ שאל והרים את סנטרי אליו. ״אני לא ממש רוצה ללכת לשם.״ נשכתי את שפתי התחתונה.
״ראית פעם את החדר שלי?״ הוא עטף את ידו הימנית סביב המותן שלי והנהנתי בשלילה. ג׳ייסון ירד מהעץ ועזר לי ללרדת. הדמעות שלי התייבשו כבר ונהיו דביקות על לחיי. ניגבתי את הפנים בשרוול והלכתי אחריו.

החדר שלו היה גדול ורק כמה רהיטים אחדים ניצבו בו. ״אין לך שותף?״ שאלתי.
״לא, כולם עברו חדרים. הברחתי אותם, אפשר להגיד.״ צחק קלות ופסע אל הארון. ״קחי,״ זרק אלי חולצה ומכנס קצר. הוא נכנס לשירותים הצמודים והניח לי להתלבש. הורדתי במהירות את החולצה והחלפתי אותה. ״איך בדיוק הברחת אותם?״ שאלתי והחלפתי את המכנסיים. אספתי מחדש את השיער שלי והנחתי לו להכנס בחזרה. ״לא הייתי נחמד במיוחד. אני לא אוהב חברה.״ התיישב על המיטה, הוא צפה בי מקפלת את הבגדים ומניחה אותם על השולחן בזהירות. התיישבתי לידו. ״אז למה לי אתה נותן לישון כאן?״
״אני מניח שאני הופך להיות נחמד.״ משך בכתפיו.
״וזה ממש אסון, נכון?״ חייכתי. הוא חייך בחזרה והוציא שמיכות וכרית מהארון.
״אמ.. מה אתה עושה?״ שאלתי.
״מציע את המיטה שלי?״ ענה בשאלה ופרש את השמיכות בזהירות על הרצפה.
״אה.. חשבתי ש- לא משנה.״ הבנתי עד כמה מטומטם היה מצידי לחשוב שהוא ישן איתי. עשרים דקות לאחר מכן שנינו כבר היינו שקועים בשינה.

***

הייתי כלואה בכלוב, כמו ציפור פצועה. ניסיתי להתנגד בכל הכוח לכאבי הראש המזעזעים שחוויתי ברגעים אלה. צרחות וצעקות נשמעו משום מקום וקרסתי על הברכיים. הרגשתי דברים קרים וקשים מתחת לכפות רגלי, רסיסי זכוכיות ועצמות היו מונחות מכל עבר, פוצעות אותי. צרחתי, אבל שום קול לא נשמע.
היד שלי נשלחה לאחת הזכוכיות, ובלי שליטה, היא חתכה בכאב לאורך את היד השמאלית שלי.

***

התעוררתי מעוד סיוט בבהלה. לקח לי זמן קצר להבין איפה אני ומה קרה אתמול. דמעות יבשות נמצאו על הלחיים שלי וידי רעדה. קמתי בזהירות מהמיטה ונעמדתי.
כפות הידיים שלי רעדו, אבל לא מהקור. הבחנתי שגם הרגליים שלי רעדו ושאני בוכה בשקט, והתיישבתי בחזרה על המיטה. שמעתי את ג׳ייסון נאנח ומשפשף את עיניו. הוא התרומם באיטיות ממקומו והתיישב לידי.
״את בסדר?״ הניח את ידו על ירכי. שנינו הופתענו מהמחווה והוא משך את ידו בחזרה. לפני שהוא הספיק להתרחק תפסתי את ידו והחזרתי אותה לירך, מוסיפה את ידי שלי.

חייכתי בכל השלווה שהצלחתי להוציא, ״אני בסדר. רק חלום רע.״ העברתי יד אחת על המצח והשיער והסטתי אותו אחורה. ״סתם חלום רע, או סיוט – חיזיון?״ שאל וחייך.
״אני לא יודעת.״ ידי נשלחה לעורפי וכאב חד קטע אותי.
״רייצ׳ל, היד שלך מדממת.״ הוא תפס את היד שלי והרים את השרוול השחור.
״אני -״
״מה קרה שם?״ שאל בתוקפנות. לא ידעתי מה לענות לו, ולא רציתי להזכר.
״אני לא זוכרת.״ עניתי והשפלתי את ראשי, לא מעוניינת לשתף אותו בזוועות שאני חווה שם.

״אני יודע שאת כן, ואני לא יכול לעזור לך אם לא תספרי לי.״ הקול שלו התרכך, אבל עדיין היה נוקשה במידה מסוימת. הרמתי את מבטי אליו. ״את יכולה לבטוח בי.״ לחץ את ידי בזהירות.
״הייתי בכלוב. הראש שלי כאב כל כך,״ נאנחתי. ״היו צרחות בכל מקום. זכוכיות ועצמות. בכל סיוט וחיזיון, יש זכוכיות.״
הוא הלך לחדר השירותים וחזר עם תחבושת, היד שלי נשלחה אליו אוטומטית והוא כרע ברך לפני. ״תספרי לי עוד.״
״בחיזיון עם שיילין, היה בקבוק שבור לידה. הילדה שניסתה להתאבד, היא שברה משהו מזכוכית. בסיוט הקודם, ניפצתי מיכל זכוכית. ועכשיו זה.״
סידרתי את התחבושת שבידי ותחבתי את הקצוות שלה עמוק יותר.
״ניפצת מיכל זכוכית?״ הוא התיישב בחזרה על המיטה והביט בי בפליאה.
״זה האחד שנכנסו לי זכוכיות לכל הגוף, למען האמת. זה היה מיכל של מטר על מטר ומשהו. הוא התמלא מים, אז ניפצתי אותו.״ משכתי בכתפיי והסתובבתי אליו. הוא סילק קווצת שיער אל מאחורי האוזן שלי והביט בי. ״אז, את בסדר עכשיו?״
״אני מפחדת,״ עניתי. הידיים שלו עטפו אותי בחמימות (מה שהיה מוזר, בהתחשב בזה שהוא ערפד), הוא נישק אותי על המצח וקירב את הראש שלי לשלו.
"אני כאן, אוקיי?" בהה לי בעיניים. הנהנתי בשקט, לא מנתקת את המבט שלו ממני. "עכשיו, תחזרי לישון. לשנינו יש יום עמוס מחר." חייך וכיסה אותי בשמיכה. הוא סימן לי לחזור למיטה והלך למיטה המאולתרת שלו.

ידעתי ששנינו שכבנו ערים, כל אחד במקום שלו.
"ג'ייסון?"
"כן?"
"אתה יכול לישון איתי? אני לא נרדמת." ידעתי שהוא הופתע מהבקשה, אבל לא היה לי אכפת. רק רציתי שהוא יגן עלי.
"בטח." הוא קם מהמיטה שלו בזהירות ונכנס מתחת לשמיכה שלי. הוא היה במרחק מה ממני, אבל עדיין הרגשתי שהוא קרוב יותר ממה שאני מבחינה. הסתכלתי על העיניים שלו, שהמשיכו להחליף צבעים. זה שיגע אותי. "מה?" הוא גיחך והביט בי בחזרה.
"כלום," צחקתי בשקט והעברתי את ידי בשיערו. הוא תפס אותי במותן וקירב אותי אליו.

נרדמתי מכווצת אליו לאחר כמה דקות, והוא חיבק אותי.