האש בלוע הדרקון | ג – לוחמים שחורים

קנניאל התעורר בשעה מאוחרת. אור השמש זלג פנימה מהחלון הגבוה ושטף את פניו. הוא התיישב לאיטו במיטתו, מחזיק את ראשו בין ידיו. חלומות טרפו את שנתו, נעלמים כמו עשן ברגע שהתעורר – אבל ההרגשה נשארה. בטח המצפון, חשב לעצמו, בגלל הקמע שזרקתי.
הנער הביט בקירות החשופים של חדרו. הפנימייה הייתה דוממת, ריקה, שקטה מדיי. את ההחלטה הוא קיבל אתמול בלילה, אך המעשה – תמיד קשה יותר מהמחשבה. ובכל זאת, הוא קם, ארז את מעט חפציו, ויצא.
הנער עצר אחרי כמה עשרות צעדים. מבנה האבן של הפנימייה עמד מולו, אפור ושותק. זו הפעם האחרונה, חשב. ואז המשיך ללכת.
אבל לאן?
הביתה? אל הוריו? אל הכפר? איך יסביר ש"תקוות כל הדורות" השליך את קמע הדורות ופרש מהלימודים? לא. עדיף שלא. לפחות לא עכשיו. אולי בעתיד.
הוא החל לרדת בשביל המתפתל, בצעדים זהירים. ככל שהתקדם, נעשו צעדיו נחושים יותר. לבסוף עמד מול שער הפלדה – שער ההר.
החומה העצומה שהקיפה את מתחם בית הספר נראתה תמיד בלתי עבירה. חמישה מטרים גובה, שניים עובי, מחוזקת במופתים עתיקים. שער ההר לא נפתח מעולם לזרים. רק מי שעבר דרך שער הוורדים שבחצר בית הספר בתחילת שנת הלימודים הוחתם בחותם פלאי, שאִפשר לו לצאת ולשוב למשך שנה שלמה.
קנניאל נגע בשער, והשער נפתח ברכּות.
השביל שמאחוריו היה שקט. ברגע שעבר דרכו, השער נסגר.
הצליל היה חד, מתכתי.
כמו דלת שנסגרת על חיים שלמים, ומאחוריה – סיכויו להיות אי פעם מופתיי.
הנער המשיך בשביל, מהרהר לאן ילך. אך כעבור דקות ספורות קטעה סדרת צעדים אחידה את מחשבותיו. לא אחד. רבים. קבוצה שלמה התקדמה לעברו בקצב נמרץ. מי זה יכול להיות? החופשה רק החלה, לא ייתכן שתלמידים או מורים יחזרו לבית הספר עכשיו, וחוץ מאנשי בית הספר, מי עוד יכול להסתובב בעמק היער?
ליתר ביטחון זינק הנער מהשביל והסתתר בין העצים בשקט, ממתין לראות מי ההולכים.
ואז הם הופיעו.
שורות של לוחמים עטויי שריונות שחורים. שקטים. חסרי פנים, מכוסים קסדות. הם לא דיברו, רק צעדו קדימה, נשקיהם בידיהם.
קנניאל כיווץ את עיניו כדי לראות מה מצויר בדגלים הקטנים המתנופפים בראשי חניתותיהם. הוא וקפא במקומו כשזיהה את הסמל הידוע לשמצה – "האדם העליון".
הסיפורים על המופתיים שפרשו ממפלגת האדם והקימו את מפלגת האדם העליון הלא חוקית כבר מזמן הפכו משמועות לא אמינות – לעובדות ידועות בכל כפר ביבשת. חלפה שנה מההכרזה של קבוצת המופתיים על פרישה ממפלגת האדם והקמתם את המפלגה החדשה. מאז הם נמצאים במלחמה עם שאר המפלגות, ובעיקר עם מועצת המופתיים העליונה. אם להאמין לחדשות האחרונות בבית הספר, מנסים המופתיים הפורשים לכבוש בסיסים אסטרטגיים כדי להגדיל את השפעתם. אך מה אסטרטגי ביער ההר? סתם חור באמצע שום מקום.
קנניאל ידע היטב: חופשת האביב. המקום ריק, אידיאלי להשתלטות. אבל בשביל מה? מה יש להם לחפש כאן?
הוא המתין כמה רגעים עד שהשיירה חלפה, ואז החל לצעוד מהר לכיוון ההפוך.
"הי! אתה שם! עצור!"
הוא קפא. קול מאחוריו. כשהביט לאחור, ראה לוחם גבה קומה אוחז מטה פלא.
"עצור מייד!"
אבל הוא לא עצר. הוא רץ.
מאחוריו – צעדים מואצים. הלוחם רודף אחריו, ופער המרחק ביניהם נסגר במהירות. הלוחם השתמש בפלא ההאצה. קנניאל הכיר את הפלא, אפילו ניסה אותו פעם, אך שליטתו בו הייתה דלה. הלוחם ישיג אותו במוקדם או במאוחר, כנראה במקודם…
אלא אם כן –
היער!
קנניאל סטה הצידה ונבלע בסבך. הוא לא היה תלמיד מבריק, אבל ביער הוא שלט. הוא לא היה תלמיד כישרוני, אך במהלך חודשי הלימודים גילה כישורי סיירות נהדרים, והוא ניצל את הפסקות בית הספר לסייר ביער המסתורי, נהנה מהשקט ומהמרחק משאר התלמידים והמורים.
חיוך התפשט על פניו של הנער, נראה את הלוחם הזה משיג אותי בסבך העצים עם כל השריון שעליו. קנניאל היה מתחיל לצחוק בקול רם אילולא התפוצץ מטר משמאלו ענף עץ גדול וריסק את השיח שתחתיו. לכל האותות והמופתים! הלוחם משתמש במופתי התקפה!
קנניאל חדר יותר ויותר לעומק היער, לאזור שלא הכיר. הסבך נעשה צפוף יותר, והוא התקשה להתקדם. ענפים הוסיפו להתפוצץ ולקרוס, רעמים קטנים ביער, אך היה ניכר שגם הלוחם מתקשה להתקדם, והפיצוצים נעשו מדויקים פחות, וההפסקות ביניהם הלכו וגדלו.
ואז – שקט. חמש דקות שלמות.
ניצלתי? תהה לעצמו.
הוא עצר בקרחת יער, מתנשף, מותש, בגדיו קרועים, גופו שרוט. אבל לפחות הלוחם ההוא נעלם, עכשיו הוא רק צריך למצוא את הדרך החוצ…
גוף אחר התנגש בו בעוצמה. שניהם התעופפו, נפלו אחוזים זה בזה – ואז האדמה נעלמה מתחת לרגליהם. הנפילה נראתה כנצח, אך למעשה, אחרי כמה שניות של צניחה, נפלו קנניאל והלוחם הגבוה על רצפתה של באר עתיקה ועמוקה.
קנניאל הספיק לראות לרגע את פני הרודף.
נער.
בדיוק בגילו.
ואז – חושך.